פעם, בתקופה לא ידועה, במקום לא קיים, התחנן השטן בפני בית המשפט האלוהי, שאלוהים ידחה את הרעיון של האהבה. 'הרי אהבה היא רק לחלשים, אדוני." אמר הוא אז בקולו החלקלק, המתחזה, בעודו ממשיך לטעון בתוקף. "היא אובססיבית, מענה, גורמת לסבל רב. מה תועלת תביא היא לבני האדם?"
אז, במחווה מפתיעה ויוצאת דופן, הסכימו כל יושבי האולם עם דבריו של השטן והפנו עיניים לעבר כס השופט העליון בתקווה לאותה דעה מכובדת מאדונם.
אך אלוהים, קדוש יותר מאיי פעם, מכובד וגדול ונורא מכולם, סירב. "הרי איך יוכלו אנשים לחיות בעולם ללא אהבה?" הוא אמר, ושני יועציו המרחפים שעמדו משני צדדי כיסאו הלבן הנהנו במרץ להסכמה. "בני האדם, בניי, לעולם לא יוכלו להיות מאושרים בלי אהבה." אז חייך, והאולם הואר באור לבן כמו תמיד, כשחשף את תכונותיו הטובות. "כי אהבה, מענה, אובססיבית, וגורמת סבל ככל שתהיה, מובילה בסוף רק לתוצאה המשמחת האחת."
"ומה היא, אדוני?" אמר אז השטן בטינה מסוימת בעודו מביט מעלה, אל כס השופט העליון.
"אושר." אמר אז אלוהים בפשטות. ואז, עוד לפני שבאה הפסיקה האחרונה, ידע השטן שהוא מובס. כי הרי, אושר, עם כל הקשיים שיכולים להיווצר עד אליו, תמיד יגיע אליך בסופו של דבר. לשטן, לא תוכל להיות שום דרך למנוע את זה.
"ד-נ-י-א-ל!"
דניאל ניערה את ראשה והביטה לעבר המורה להיסטוריה. היא צמצמה את עיניה והניחה את העט על גבי הדף הלבן, מתעלמת מעשרות הראשים בכיתה שהופנו לכיוונה, חלקם מלגלגים, חלקם פשוט משועשעים, והשיבה בקול מרוחק, כמעט לא קיים. "כן המורה?"
יהודית פרידמן שהשקיפה עליה בחדות ממקומה שליד הלוח בכיתה, אחזה ספר ענקי שנשא כתוביות מודפסות של "היסטוריה. חלק ב'".
"הוו. רק פשוט רציתי לדעת אם אני מפריעה לך לחלום על החלומות המטופשים שלך," היא אמרה בסרקסטיות ממקומה שליד הכיתה. כל הכיתה צחקה ברשעות, וכמה לגלוגים, מכוערים דיים, הגיעו לאוזני דניאל. היא בתגובה, הרכינה את ראשה ברכות אל דף המחברת וקרעה את הדף שבתוכו כתבה את הסיפור. אז, בהתקף זעם, קימטה אותו לכדור נייר ואחזה בו בחוזקה. הדחף המכוער מאוד שלה, לזרוק אותו על המורה, שבינתיים המשיכה בהרצאה הנרחבת שלה, היה חזק מנשוא. אבל אז, הרפו ידיה בעדינות, וכדור הנייר נפל לתוך הילקוט הפתוח שלה מבלי ששמה לב. היא רעדה כולה.
"פסס דניאל," לחש נער כהה שיער שישב לידה. על פניו היה חיוך מעט מאתגר, ספק מרושע. עיניה של דניאל פנו להביט בו בחדות. "אם תלקקי לי את הנעליים בהפסקה, אעשה אותך מקובלת ואהובה על כולם." הוא חייך שוב וצמצם את עיניו כאחד שהביא הצעה מפתה ביותר. דניאל, צמצמה את עיניה בציניות בחזרה.
"לך קפוץ מהגג אביאל," היא הפטירה ביובש.
"רק אם את תקפצי ראשונה, יקירתי." הוא החזיר בקריצה ופנה אליה קרוב יותר. "את לא מבינה, יפה קטנה, עכברוש מושלם שכמוך?" הוא התקרב אליה מספיק כך שהיה יכול ללחוש לה באוזנה. יהודית פרידמן, מבטה מרוצה משום מה, המשיכה בהרצאה הכוללת שלה על היסטוריה ולא שמה לב לכלום. "אם תיעלמי... לאף אחד לא יהיה איכפת."
דניאל הפנתה אליו את מבטה במיאוס ושתקה. אביאל לעומת זאת, הביט בה בחיוך מרוצה, כאחד שהשיג לבסוף את מטרותיו וחזר לדבר עם חברו בשולחן הקרוב.
יש מלאכים, הרחק אי שם...
היא ישבה, רועדת במקומה ואגרפה את ידה על ברכיה, לא מביטה לשום מקום. משום מה, היא ידעה שהוא צודק. מה יועיל להתגרות בו? או להתקוטט איתו על כך שהוא משקר? הרי; דניאל הביטה מעבר לחלון. לאף אחד לא אכפת ממנה מהיום שהיא עברה לבית הספר. מהיום שהיא בכלל נולדה.
רעש נשמע בכיתה. כולם הפנו את מבטם לעבר מקומה של דניאל לרסון, מביטים בה בתמיהה מסוימת בעוד היא זורקת את המחברות והספרים שלה לילקוט, בבת אחת.
יהודית פרידמן, שעד כה עמדה המומה במקומה, חזרה לעשתונותיה במהירות. "דניאל?! דניאל לאן את הולכת?! את יודעת שאם את עוזבת את הכיתה הזאת, מקומך יהיה בחדר המנהל!" היא פנתה לעבר הנערה שחורת השיער, אך היא צעדה נמרצות לעבר דלת הכיתה וטרקה אותה בבום מהדהד. השלט של יא2, התנדנד על צירו מעט.
השקט היה מעיק.
היא רצה מעט מהר מדיי במורד המסדרון, אך לא היה לה איכפת. העובדה הזאת, שיכלו להכריח אותה לחזור לבית הספר ועוד לשבת בחדרו של המנהל, הייתה בלתי נסבלת.
היא ירדה במהירות במדרגות, מדלגת מדרגה אחת בכל פעם, ואז, מתנשפת, הגיעה לשער בית הספר ועצרה. היא הייתה מודעת לזה ששיערה השחור והארוך היה מבולגן כל כך, עד שוודאי נראתה כמו משוגעת שברחה מבית משוגעים, או כמו ששאר הילדים בכיתה כינו אותה "הקופה ממאדים". היא עצמה את עיניה לרגע, מכריחה את עצמה להירגע ולנשום עמוק. דבר לא יועיל לה להקשיב להם. זה יהיה חסר תועלת. זה כך כול חייה.
השער היה נעול. היא התעלמה מכך, יודעת שאם היא תקרא לשוער, הוא בוודאי ישאל את כל האחראים הארורים אם זה בטוח לשחרר תלמידה כל כך מוקדם. דניאל שנאה את זה. היא שנאה כל מה שהיה קיים בבית הספר הזה, היא שנאה את חייה. אלוהים, כמה שהיא הייתה נותנת הכל בכדי להיות למעלה. בשמיים. במקום שאז שם אולי הייתה רצויה. למרות ש... היא חשבה לעצמה כשטיפסה על השער במומחיות של קוף, ילקוטה מכה על גבה בעדינות, היא הייתה בספק אם היו מקבלים אותה לגן עדן או גיהינום. משום ש... מעולם לא עשתה משהו שראוי באמת להערכה.
היא קפצה על הקרקע לפני השער, התיישרה בבת אחת וניערה את מכנסי הג'ינס שלה. מבטה פנה לכיוון הים וכמו תמיד, החליטה ללכת לשם למרות ששתים בצהרים היה שעה מוקדמת לכל דבר.
אבל זה בסדר, היא חשבה לעצמה בעדינות והחלה ללכת על המדרכה המרוצפת. להיות לבד, על שפת הים, אולי ייתן לה התחלה חדשה לסיפור כלשהו.
בכל אופן זה עדיין היה מוזר, היא חשבה לעצמה בזמן שצעדה במרץ על גבי המדרכות המרוצפות והלאה אל השדות. היא לעולם לא כתבה משהו משמח בכל הסיפורים הארורים שהיא כתבה. מה גרם לה לכתוב את היצירה הלא... נכונה הזאת.
"תיזהרי את!" איש מבוגר צעק לה בגסות מתוך מכונית פיאט לבנה וישנה ליד המדרכה, מנופף בידו בעצבנות. דניאל התעלמה ממנו.
הים, בתקופה הזאת של השנה, נראה יפה יותר מתמיד. הוא היה כמעט נטוש. זוג זקן שהסתובב על הצוקים הגבוהים יותר, השקיף על הים באהבה, כמו נזכרים בזיכרונות עתיקים ואהובים שחלקו יחד בזמנים קלים יותר. הם אחזו ידיים ומדי פעם לחשו דברים מסוימים אחד לשני. דניאל חייכה אליהם בחיבה מסוימת. היא חשבה על כך, שיש מעט אנשים מסוימים שהמזל שיחק להם בחייהם בדרך כזו או אחרת והביא אותם לאושר שאליהם, כנראה, חפצו כבר מהפעם הראשונה. הזוג הזקן, הייתה ההתחלה העובדתית והקיימת לכך.
מזג האוויר הקריר מעט, היה בין הסיבות לכך שאנשים העדיפו להישאר בבית מאשר לרבוץ בים וכנראה לא לעשות דבר. דניאל חשבה כמה אנשים יכולים לטעות לפעמים. באופן אנוכי לגמרי, היא שמחה על כך שחוף הים היה כעת כמעט נטוש. היא מעולם לא הסתדרה עם אנשים אחרים. בדרך כלל זה היה רק היא והמחברת שלה. רק היא והמחשבות... שאף אחד מלבדה, לא יקרא לעולם.
היא הגיעה לבסוף אל מדרגות האבן המיוחלות ומשם, טבלו סנדליה בחול החמים מעט של חוף הים. היא נאנחה בהקלה, התקרבה אל שפת הים, וישבה על החול היבש.
רוח קרירה נישבה בין החולות והרעידה מעט את דניאל, שלא טרחה להצטייד בבגדים חמים יותר. היא התעלמה מכך. בריאותה מעולם לא הייתה בראש מחשבותיה.
היא פתחה את הילקוט, הוציאה את המחברת הארוכה ופתחה אותו לרווחה.
ילד קטן כבן שמונה חייך אליה על גבי הדפים הלבנים. הקווים האנדרוגניים, המעט מדויקים בצורה מפליאה, העצימו את פניו בצורה כמעט אנושית, ולמרות שדניאל הפכה דף נוסף לאחר כמה שניות, היא ידעה שהדמות תישאר במחשבותיה פעמים רבות ככל שתשתדל להתעלם מכך.
הדף השני, היה מלא בקשקושים אלגנטיים ומסובכים שהרכיבו סיפור קצר על נסיכה שאיבדה לבסוף את רצונה לחיות והתאבדה מהמגדל הכי גבוה שהיה קיים בממלכתה. דניאל, כמעט גלגלה את עיניה למראה הסיפור. היו ימים, שהייתה בהם דכאונית עד מוות, ונהגה להרוג את כל הגיבורים שלה בסיפורים שניסתה להמציא על ארצות לא קיימות ונסיכים אדישים ולא אמיתיים.
היא הפכה את יתר הדפים לאחור ונתקלה בסיפורים שכתבה לפני כמה שנים. כל סיפור שונה מקודמו, כל סיפור היה אחר, מבחינת זמן, תקופה ואופן מצב הרוח שלה, שלעיתים קרובות היה רדוד באופן מחפיר.
דניאל, הסיטה קצוות שיער שחורה וארוכה שהתבלגנה על מצחה ופנתה לאחוז שוב במחברת ולהוציא עט מהילקוט שלה כדי להמשיך לכתוב. היא חיטטה בילקוט בהיסח דעת, אחר חיפוש לעט, שמשום מה נעלם. הפשפוש בילקוט הביא לבסוף לתוצאה המיוחלת והיא מצאה את העט השחור ופנתה להביט בחזרה על המחברת שהניחה לצידה, כשזו נעלמה.
היא פערה את עיניה בבהלה. והביטה לצדדים במהירות. מה קרה? היא חשבה נואשות. המחברת מעולם לא נעלמה לה כך. היא תמיד שמרה על כך כאילו היה חלק חשוב מחייה. מה שבמציאות, אכן היה.
קול מאחוריה; חזק, מעט מלגלג וסקרן, הדהד מאחוריה בחוזקה. "איזו מחברת יפה..." הקול אמר בעליצות, ודניאל הסתובבה במהירות בכדי להביט בדובר.
היא הביטה בו, מעט בחשדנות, מעט ברוגז. הוא היה גבוה ממנה, שיערו כהה, עיניו אפורות, ופיו המלא מעט חייך אליה בממזריות מסוימת כשהושיט לה את המחברת בחזרה מבלי שבכלל פתח אותו. עיניו אמרו שמציאת נערה בשעה כה מוקדמת של היום, סקרנה אותו משהו. אך דניאל רכשה לו בוז. היא חטפה את המחברת מידו בבת אחת והתנשפה ברוגז כאילו היה אחד מאותם הילדים בכיתה שתמיד נהגו להעליב אותה בכל הזדמנות שניתנה להם.
"איך אתה מעז?" היא התנשפה, מבטה כמעט יוקד בכעס. "המחברת לא הייתה שלך! היא שלי! אסור לך לקחת אותה מבלי שאני אדע עליה!"
הנער הביט עליה במבט משתומם, ולאחר רגע נוסף חייך, כאילו לא עשתה דבר מלבד לדבר איתו בנחת ובחיוך. "אני מצטער?"
דניאל נחרה בבוז ולא הגיבה. לאחר מכן, התכופפה ואחזה ברצועות הילקוט, מתכוונת ללכת לאורך קו החוף, לבדה. אבל הנער אחז בזרועה בפתאומיות, עיניו היו פתאום מעט נואשות והוא אמר, בקול שהיה לגמרי שונה מקולו הרגיל: "חכי!"
דניאל עצרה והרימה את מבטה אל הנער. היא הביטה בו בחשדנות בעוד שהוא התנשם בקול. "בסדר, אני מצטער על כך שלקחתי לך את המחברת. זה לא היה בכוונה את יודעת. פשוט רציתי להכיר אותך... אני לא רואה המון אנשים שבאים לחוף הים בשעות המוקדמות של הצהרים. בעצם, אני בכלל לא רואה אנשים שנוהגים לבלות בים בתקופה הזאת של השנה." הוא חייך אליה, כאילו מנסה לפייס אותה במלותיו בלבד, אך דניאל הביטה בו ולא הגיבה.
"נו תאמרי משהו," הוא אמר, מעט בחוסר סבלנות.
"אני לא רוצה להכיר אותך..." דניאל התחילה ללכת לאורך קו החוף, דורכת מדיי פעם על צדפות משוננות שהגיחו מבעד לחול הרטוב. הנער, עדיין עקב אחריה ובעודו הולך לצידה, חייך אליה בשמחה. דניאל שמה לב שהוא נראה מעט חיוור. מכנסי הברמודה הקצרים שלבש, היו גדולים מדיי לגופו, והגופייה השחורה, התנופפה מעט עם משבי הרוח שחלפו ובאו לאיטם.
"אני רפאל. איך קוראים לך?" הוא שאל. דניאל, גלגלה מעט את עיניה. היא חשבה שהנער לא מבין כלל מה שמבקשים ממנו. היא לא השיבה והמשיכה ללכת. הנער, בחיוך גדול מאי פעם, המשיך לעקוב אחריה.
הם הלכו להם לאורך החוף. דניאל בהרגשה עצבנית הולכת וגוברת. ורפאל, כך נראה, בהרגשת התעלות גדולה מתמיד.
"אני יכולה לדעת מה אתה רוצה ממני?" היא אמרה לבסוף ועצרה בבת אחת, כשראתה שלא תהיה לה דרך לברוח.
"אשמח לדעת מה השם שלך בתור התחלה." אמר רפאל בחיוך. "אני פוגש המון אנשים, אבל לעולם לא אנשים שלא אומרים לי את שמם וממשיכים ללכת ממני," הוא צמצם את עיניו בהלצה מסוימת, "כפי שאדם כמוך מוזר בורח ממני כבר עשרים דקות."
דניאל גלגלה את עיניה, הסתובבה אליו כך שעמדה מולו פנים מול פנים ונשמה עמוקות לפני שתתחרט. "קוראים לי דניאל לרסון, אני לומדת בתיכון הקרוב לכאן, ואני שונאת פוצים משועממים שלא עושים דבר חוץ מלמרר לאנשים חפי מפשע את החיים."
רפאל עמד המום לרגע, עיניו היו ספק מוכות תדהמה, ספק עליזות יותר מתמיד. דניאל חשבה לבסוף באנחת הקלה עצומה, שאולי לבסוף, הבין מה רצתה בעצם לומר לו, אך לאחר רגע הוא חייך ואמר בטון של אחד שקובע החלטה משונה למדיי. "אני לא חושב שאני פוץ..."
"אני חושבת שאתה כן," חייכה אליו דניאל בסרקסטיות. היא פנתה ללכת לצד השני של חוף הים. הנער חדל מלעקוב אחריה והיא נשמה לרווחה. אך לאחר כמה שניות, נראה היה שהתאושש מכך ורץ אחריה במטרה להדביק את צעדיה הנמרצים.
"אני באמת באמת לא חושב שאני פוץ." הוא אמר ואז אחז לפתע בזרועה בעדינות, ודניאל עצרה. "תקשיבי," הוא אמר, נאנח בכבדות, "אני באמת לא יודע מה עשיתי לך. בסך הכל רציתי להכיר אותך. את רואה פה אנשים נוספים מעניינים?" הוא חייך אליה בנקודה הזו. דניאל הביטה בו בעיניים הכהות שכה אפיינו אותה לרגע. היא חשבה שהחיוך מסמל טוב לב מסוים, אך מיד מחקה את המחשבה ממוחה.
טוב לב לא קיים גם אצל האנשים שחושבים את עצמם הכי טובים בעולם. "אני..." הנער נראה אבוד לרגע. "אני, אממ, השתחררתי מוקדם מבית הספר התיכון שלי והיות שהים הוא המקום האהוב עליי לבלות את אחר הצהרים. חשבתי שאולי נוכל להכיר ולהיות, אממ. חברים מסוימים באופן כזה או אחר?"
הוא הרפה מזרועה בעדינות. דניאל לא הגיבה, היא חשבה שהבעת הפנים הנאה שהייתה לו באותו רגע, נועדה להוביל אנשים לפח. לא היה איכפת לה שההנחה הזאת מוטעית באופן כמעט אובססיבי. כזאת היא הייתה. כזאת היא עלולה גם להישאר לעולם.
"אז מה את אומרת?" אמר הנער בהצעה של סנטה קלאוס השולף מתנות ממגבעתו, "הפסקת אש?"
דניאל הביטה בו באדישות ולאחר מכן, בחנה אותו לעומק. היא הרימה את היד שלה בתנועה קלושה ללחיצת יד מהוססת וגילתה שידו הבטוחה שלקחה את ידה במהירות, הייתה חמימה ונעימה כשלחצו ידיים כאנשים שהכריזו על הפסקת אש תמידית.
"אני לא יודעת מה אתה מחפש לעצמך," דניאל אמרה באיטיות, מודדת כל מילה. "אבל תדע שאת הדבר הזה אתה לא תוכל למצוא אצלי. בין אם אתה מחפש חברים, או משהו אחר מזה, אני לא חושבת שתוכל למצוא את זה אצלי."
"אז עשינו הסכם, אם כך?" הנער, שקרא לעצמו רפאל והיה בעל עיניים אפורות ושיער שחור כהה ומבולגן, לחץ שוב את כף ידה בהחלטיות משונה והתעלם מדבריה הקודמים והלא ידידותיים במיוחד. דניאל לא השיבה. לאחר מכן, מבלי מילה נוספת, פנתה לשבת על חוף הים כפי שתכננה קודם לכן והוציאה את המחברת הארוכה שוב.
רפאל הביט בה בשקט, לאחר מכן פנה לשבת לצידה מבלי הזמנה וצפה במעשיה. הוא ראה אותה פותחת עמוד מסוים בספר ומתחילה לכתוב במרץ בעודה מביטה שוב ושוב אל דמויות מסוימות שנראו כמו זוג זקנים שהחליט להלך על הצוקים ביחד ולצפות בגלים מתנפצים להם לאיטם.
הוא שתק לשם שינוי, מחליט לא להתגרות בנערה שהכיר לא מזמן, חושב במבט מתגרה משהו, שאם הוא יפתח את פיו, הנערה בוודאי תכה אותו עד זוב דם ותשליך אותו לים, בכדי שיהיה חברה למדוזות הרעבות. הוא הציץ בה מזווית עיניו וגילה שאור השמש שהשתקף דרך הגלים והשתקף על פניה, עשה אותה נפלאה יותר מתמיד בעיניו. היא לא הייתה יפיפייה נהדרת. היא הייתה... רפאל חיפש את המילה המתאימה כשהביט בפניה בריכוז מה. בעוד היא מרוכזת רק במה שהיא עתידה לעשות במחברת המחורבנת... הוא ראה בהשתוממות מסוימת, שיופיה נובע מעצם כל אישיותה, והוא כל כך אהב את זה כך.
"אתה נועץ בי מבטים," דניאל אמרה לו לאחר כמה שניות שבהם התאמצה להתרכז בשורות שבמחברת שלה ללא הצלחה.
"אני לא," אמר רפאל בתמימות משתוממת.
"אתה כן," קבעה דניאל בחדות. לאחר מכן, הפכה דף נוסף במחברת. רפאל שם לב, שהדף הקודם היה מלא בקשקושים מסורבלים של משהו שניסתה לכתוב ולא הצליחה בו.
"את כותבת?" הוא שאל. ידיו חבק את ברכיו, והוא הביט בה בריכוז.
"כן," אמרה דניאל והביטה בו באותם העיניים הנפלאות והחומות הללו. "יש לך בעיה עם זה?"
רפאל חייך וגחן אליה מעט בכדי להביט בה יותר מקרוב. "ממש לא," הוא חייך. "למעשה," הוא אמר, מעט מהוסס, "גם לי יש כישורים מעטים משלי."
דניאל הביטה בו במהירות, וכאילו רואה אותו באמת, היא בחנה אותו לעומק; מנסה לגלות מה צופן בחובו, הנער המעט מסתורי והכה מעצבן שהכירה אי פעם. "מה-" היא התחילה לומר, יודעת שתתחרט על כך שהתחילה לדבר איתו מרצונה החופשי, "מה... הכישורים שלך?"
רפאל חייך והטה את ראשו הצידה, כמו מתבונן ביצירה הכי נשגבת בעולם. "הכישורים שלי אמורים להיות סוד," הוא חייך ועיניו ברקו בעליצות. אז, הוא פנה להביט בחזרה אל הים, כשעיניו מקובעות על השמש החלשה באופק. דניאל הביטה בו וחדלה לכתוב. מרותקת, היא הביטה בדמותו שנדמתה מעט מטושטשת על גבי הקרניים החלשות מעט של השמש, שהוסתרה מאחורי עננים מעטים.
"דניאל," הוא התחיל ועדיין לא הביט בה. עיניו היו מקובעות על משהו שרק הוא כנראה, יכל לראות. "את חושבת שיש מלאכים?" הוא חייך ואחר פנה אליה שוב, עיניו זוהרות מעט.
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון..." היא אמרה לאט.
"הו. ברור שאת יודעת למה אני מתכוון..." רפאל חייך אליה ופנה ולקח את ידה השמאלית בידו לפני שדניאל יכלה להתנגד לכך. הוא הפך את כף ידה על גבה והביט בקווים המשורטטים בעניין. הוא העביר אצבע אחת ארוכה על הקווים הארוכים ופנה להביט בדניאל. "אלה," הוא הסביר בעודו ממשיך ללטף את ידה, "הם הקווים המושלמים למלאכים עתידיים." דניאל הפנתה אליו מבט משתומם אחד והוא צחק בקול. "את לא יכולה להבין, כמה את, דניאל. יכולה להיות כל כך חשובה לכל כך הרבה אנשים מסוימים בחייך?"
דניאל לקחה את ידה בחזרה, כאילו נכוותה. היא הביטה בו בחשדנות, מעט מהססת. "איך... כלומר... איך אתה-"
"פעם," קטע אותה רפאל בעדינות והניח יד מנחמת על כתפה בעודו מביט על המים הכחולים, "נהגו שני ילדים באותו גיל ובאותו השכונה להסתובב ולשחק בשכונה ביחד." עיניה של דניאל התרחבו למשמע המילים הללו. "הם כל כך אהבו אחד את השני," רפאל המשיך בשלווה, כאילו לא קרה דבר, "והיו כל כך קשורים אחד לשני, עד שההורים שלהם, פחדו שמה יקרה קשר ממש רציני ביניהם והפרידו אותם בכל דרך אפשרית שיכלו." הוא הפנה אליה לראשונה את מבטו ועיניו האפורות אמרו לה שכל השנים האלה, היא לא איבדה אותו באמת. כל השנים האלה, הוא תמיד היה איתה, בין אם זה בליבה או ברוחה. דניאל תמיד יכלה לסמוך עליו, לא משנה מה... "וכך, עברו ההורים של הילד הקטן לעיר אחרת ששם לא היה להם שום קשר עם ההורים של הילדה, מלבד קו הטלפון היחיד. וכך, הקשר תם."
היא בכתה. עיניה דמעו, ובכוח כה רב, פקדו עליה לפרוק הכל, לתת לכל מה שהציק לה במהלך כל השנים הארוכות האלה, להשתחרר. היא הביטה בו וכיסתה את פיה בכף ידה, חסרת מילים.
רפאל חייך וליטף את ראשה בעודו דוחף בעדינות את ראשה לעבר חזהו. דניאל, שמעולם לא הייתה מוכנה להיכנע לשבריריות וחולשה שכזאת, השעינה את ראשה על חזהו בערגה מסוימת.
"אבל... כלומר..." היא הייתה חסרת מילים כשהרימה את ראשה מעלה והביטה בפניו היפות. "איך מצאת...-"
"אותך?" השלים רפאל בחיוך. הוא הצביע על המחברת שלה וגחן לעבר המקום שבה הייתה מונחת בכדי לקחת אותו בין ידיו. הוא אחז בו, ופתח את המחברת בעמוד הראשון.
ילד כבן שמונה הציץ אליו בחיוך...
"התמונה הזאת," אמר רפאל בחיוך מבין וליטף את שיערה הארוך בעוד דניאל בוהה בו, "הייתה הראשונה שלי. כלומר... בין הסקיצות הראשונות שלי, הכוונה העיקרית הייתה, שאוכל לצייר אותך בליבי ובנפשי... ושידיי יוכלו לצייר אותך, גם אם במוחי זיכרונך יוכל להיטשטש במקצת, לאחר כל השנים שעברו..."
"אז מתברר שבאמת פתחת את המחברת אחרי הכל..." דניאל לא יכלה לעצור את נימת הסרקסטיות האוהבת משהו, להתגנב לקולה. רפאל צחק בקול ומשך אותה לנשיקה.
שמש כתומה וענקית החלה להתגנב לאיטה במערב, בינות לגלים הכהים-שחורים שצפו לאיטם על החול הזהוב כשהזוג החל לטייל בשפת הים, ידיהם אוחזות ביד האחר, ובקולם נימה אוהבת כשפנו אחד לשני בכדי להעביר זיכרונות רחוקים מימים שלא היו משותפים להם ביחד. תשע שנים של בידוד ואהבה מיוחלת לחבר הכי טוב שלך באותם זמנים, לא הצליחו להשכיח מדניאל את מה שחוותה עם רפאל אז.
כמה זמן לאחר שהשמש שקעה, ביקש רפאל מדניאל להישאר איתו לשיחה קצרה. דניאל, רוחה ופניה קורנות מתמיד לנוכח האושר שמצאה לעצמה במשך החמש שעות האחרונות, פנתה להקשיב לו בחיוך אוהב.
רפאל, בחיוך אוהב מתמיד, נשק לה על שפתיה נשיקה קצרה אחת ופנה להביט בעיניה בחיוך.
"אני רוצה שמחרתיים, בדיוק באותה שעה שבאת לכאן היום, תיהי כאן." עיניו היו לא ברורות משום מה, והוא השתעל מעט.
"אין בעיה," אמרה דניאל בשמחה, נשקה לו על שפתיו ופנתה לכיוון הבית שלה. רפאל, פניו עוד מוטות באפלה, התמוטט על החול כשראה שהיא שוב רחוקה, והשתעל בכבדות כשאחז בליבו בחוזקה.
יום לאחר מכן, סיימה דניאל את לימודיה מוקדם ויצאה לים בשעה אחת ארבעים וחמש. היא ידעה שהיא הקדימה מעט, אך המחשבה לפגוש את רפאל, לנצל את הימים שלהם ביחד עד כמה שאפשר, הייתה גדולה מנשוא. היא כל כך אהבה את ההרגשה שהייתה לה ביומיים האחרונים. ההרגשה של להיות מאוהבת. כן, היא ידעה שהיא מאוהבת, והמחשבה הזאת, לא העציבה אותה או גרמה לה רוגז כפי שהייתה יכולה להתנהג אם לא הייתה פוגשת אותו, אלא מילאה אותה בשמחה מחודשת, בסיבה כל כך עצומה לחיות.
הים היה שוב נטוש כפי שהיה שלשום. דניאל נשאה את עיניה לעבר הצוקים והייתה מעט עצובה כשהזוג הזקן לא הופיע על גבי הצוקים. ההופעה הרגילה שלהם, של להיות מאוהבים כל כך מילאה אותה בתחושה חמימה. היא דרכה על מדרגות חול האבן, נותנת לחול לכסות את סנדליה ונהנתה מהתחושה. המחברת לא הייתה איתה בתיק, משום שהיא חשבה שלא תזדקק לכך יותר. כעת יש לה את רפאל, היא הביטה בשמחה על הים וחיבקה את עצמה מרוב אושר.
היה זה אז כשהבחינה בסלסלה מסוימת נחה ליד שפת הים, הרחק מהגלים כך שלא תירטב. היא התקרבה אל הסלסילה, מביטה לצדדים בכדי לגלות האם הוא שייך למישהו. ואז, כשלא מצאה אף אדם בסביבה, פתחה אותו לרווחה.
בתוך הסלסילה, הייתה מחברת גדולה של סקיצות. דניאל פערה את עיניה לרווחה. היא ידעה למי שייכת המחברת הזאת ואחזה בה בחוזקה, כמי שלא רוצה לעזוב אותה לעולם. לבסוף, כשהרוח מלווה אותה מדי פעם בקולות רחוקים, פתחה את העמוד הראשון של המחברת.
עיניה מלאו בדמעות.
המחברת, הכילה ציורים משורטטים היטב, וביד אמונה ונפלאה. היא נראתה כאילו מצולמת, ולמרות שעיניה של דניאל דמעו וראייתה הייתה מעט מטושטשת, היא ידעה שהדמות הראשונה בציור, זאת היא.
הציור הראה אותה, נערה כבת תשע עד עשר, מחייכת אל כלבלב קטן ומושיטה יד ללטפו.
דניאל הפכה דף...
הפעם, הראה הציור ילדה בגיל שתים עשרה, מבטה עצוב. היא נשענה על סלע מסוים בחוף הים ועיניה הגדולות הביטו אל הים בגעגועים. השנה בתחתית העמוד, הראתה 2004...
זה לא יכול להיות... אלוהים. זה לא יכול להיות...
הציור השלישי, הראה נערה כבת חמש עשרה, יושבת על סלע מזדקר, ליד חוף הים. הנערה צוירה כשהביטה אל הים בחיוך אוהב. בידיה, צוירה אוחזת עט שחור וארוך ומחברת ארוכה ויפה.
הדמעות החלו לטפטף על פיסות הנייר הלבן ודניאל הרחיקה את פניה מהמחברת, שלא תקלקל את הדברים המצוירים שם. הדברים החיים שהיו חלק מחייה כל כך הרבה זמן. כל כך... הרבה זמן...
הציור הרביעי, הראה את דניאל יושבת על חוף הים, ילקוט בית ספר פתוח לצידה הימני, ומחברת ארוכה ויפה לצידה השמאלי. שיערה צויר כאילו הוא עף ברוח. הנערה בציור, הסיטה את קצוות שיערה לרגע קט...
מתוך המחברת, נפלה פיסת נייר גדולה ומקומטת. פיסת הנייר נפלה על החול הרך של חוף הים והתלכלכה בגרגרים זהובים. דניאל, הרימה את פיסת הנייר המקומטת וניערה אותו מעט לפני שקראה את תוכנה.
דניאל...
לעולם לא אוכל להסביר לך את השקר שחייתי במשך כל אותם תשע שנים שלא התראינו. אין לך כל מושג, כמה התגעגעתי אלייך, כמה כל כך חשקתי להיות לצידך. להיות האחד שתמיד ייעץ לך בדברים הנכונים, לאהוב אותך בזמנים הנכונים, לקנטר אותך כשיהיה צריך...
כשהייתי בן תשע, נודעה לי הסיבה האמיתית לפיה הייתי חייב להתרחק ממך. הרופא, הודיע להורים שלי שיש לי סרטן ו... ובכן, היה אסור לי להיות יותר מדיי עם אנשים בגילי. האידיוט חשב שזה יסכן את חיי... מה את אומרת על זה? לפעמים, התחשק לי לחנוק אותו.
דחף מטופש.
לא עברנו באמת לעיר אחרת. עברנו לשכונה רחוקה מאוד ממכם, שהבטיחה בעצם, את העובדה שלא ניפגש עוד לעולם. לפחות, כך רצו הוריי...
אבל כן נפגשנו. לפחות, בחלומותיי... את מבינה דניאל, כל אדם בעולם, חולם על דבר שהוא ירצה לעשות באותו רגע מסוים, באותו הבזק חטוף...
אני חלמתי לראות אותך. לדבר איתך. לנשום אותך. לגעת בך... אילו, לא התאפשרו לי, ולכן נאלצתי להסתפק בראיה מרחוק.
היית כל כך יפה בימים האלו, דניאל. רציתי כל כך להיות חלק מאותם הזיכרונות שנוצרו בך, החל מהשנה התשיעית ועד השנה שבה אנחנו בני שבע עשרה.
אבל הייתי חייב לחשוב על טובתך. זה אולי ישמע אכזרי, אבל בסוף, איך שלא מביטים על כך, היא טובתך בלבד. משום שמעלם לא רציתי לפגוע בך, או להדאיג אותך כל כך, במשך כל השנים הללו. משום... משום שאני אוהב אותך דניאל.
את מבינה אותי. נכון? את מבינה, שלפעמים, לאהוב מישהו, אומר לדאוג לו, לבריאות הנפשית והגופנית כאחד... ובמיוחד לאושר הפרטי שלו.
ביקשתי מהאחות בבית החולים הפרטי שהתקינו לי בבית המזורגג לכתוב את זה בשבילי...
מצבי הולך ומחמיר. לא בטוח שאחיה מספיק זמן בכדי לראות אותך שוב ולספוג ממך נזיפות על כך שהבהלתי אותך כמוות. למרות שזה היה יכול להיות משעשע מצד אחד...
אני לא מפחד מהמוות. עצם הפחד מהמוות, יכול להביא להזיות נוספות אצל בני האדם העומדים למות. משום שמוות בשבילם, הוא התחלה של משהו אין-סופי. לא גמור.
מוות בשבילי, דניאל. יהיה האושר של להיות בשמיים... ולצפות בך, יום אחר יום, מבלי שאצטרך לסבול כאבים איומים כל הזמן. מבלי שאצטרך ליטול לפחות כמה כדורים ביום...
אני אוהב אותך דניאל. את מבינה את זה... נכון? נכון שאת מבינה...?
דניאל משכה באפה, קיפלה את המכתב, ולאחר שדחפה אותו לסלסילה יחד עם מחברת הציורים ווידאה שהוא סגור מכל הכיוונים, היא התמוטטה על החול, בוכה במשך שעות ארוכות, כפי שלא בכתה מימיה.
חודשיים עברו. דניאל מצאה את עצמה בבית הקבורות עם שמלה לבנה וארוכה ובידיה ילקוט קטן. היא הילכה בין המצבות הישנות, במטרה להגיע לאחת.
היה זה היום היפה ביותר מזה שבועות...
היא מצאה לבסוף את המצבה המיוחלת והתכופפה לפניה בכדי להביט על הכתוביות החרוטות בסלע.
'רפאל אורטוניואון. בן, חבר, וידיד אהוב. יהיה זכרו ברוך.'
דניאל, עיניה אדומות מרוב מאמץ לא לבכות, התעלמה מהכתוביות על המצבה ופשפשה בילקוט שלה בעיסוק רב משמעות. לאחר כמה שניות, מצאה את מה שחיפשה והוציאה מהילקוט וורד צהוב. היא הניחה אותו על המצבה האפורה, ולאחר מכן, שמה נייר קצר ולבן, כך שהוורד נשק לו.
היא התיישרה בחזרה והביטה במצבה בחיוך מעט מר. אצבעותיה התעסקו בבד שמלתה בעצבנות. לאחר מכן, היא נרגעה, עצמה את עיניה, כאילו חולקת רגע מסוים, ואז פקחה את עיניה בחזרה וצעדה מחוץ לבית הקברות.
המצבה, הייתה נקייה, כאילו נוקתה לא מזמן. על המצבה, מלבד זר פרחים צבעוני שעמד לנבול, נח בצורה מעוגלת, הוורד הצהוב של דניאל.
הוא היה שם ונשק לפיסת נייר בודדה, שעליה, צוירו מילים שחורות ואלגנטיות:
פעם, בתקופה לא ידועה, במקום לא קיים, התחנן השטן בפני בית המשפט האלוהי, שאלוהים ידחה את הרעיון של האהבה. 'הרי אהבה היא רק לחלשים, אדוני." אמר הוא אז בקולו החלקלק, המתחזה, בעודו ממשיך לטעון בתוקף. "היא אובססיבית, מענה, גורמת לסבל רב. מה תועלת תביא היא לבני האדם?"
אז, במחווה מפתיעה ויוצאת דופן, הסכימו כל יושבי האולם עם דבריו של השטן והפנו עיניים לעבר כס השופט העליון בתקווה לאותה דעה מכובדת מאדונם.
אך אלוהים, קדוש יותר מאיי פעם, מכובד וגדול ונורא מכולם, סירב. "הרי איך יוכלו אנשים לחיות בעולם ללא אהבה?" הוא אמר, ושני יועציו המרחפים שעמדו משני צדדי כיסאו הלבן הנהנו במרץ להסכמה. "בני האדם, בניי, לעולם לא יוכלו להיות מאושרים בלי אהבה." אז חייך, והאולם הואר באור לבן כמו תמיד, כשחשף את תכונותיו הטובות. "כי אהבה, מענה, אובססיבית, וגורמת סבל ככל שתהיה, מובילה בסוף רק לתוצאה המשמחת האחת."
"ומה היא, אדוני?" אמר אז השטן בטינה מסוימת בעודו מביט מעלה, אל כס השופט העליון.
"אושר." אמר אז אלוהים בפשטות. ואז, עוד לפני שבאה הפסיקה האחרונה, ידע השטן שהוא מובס. כי הרי, אושר, עם כל הקשיים שיכולים להיווצר עד אליו, תמיד יגיע אליך בסופו של דבר. לשטן, לא תוכל להיות שום דרך למנוע את זה.
