היא התיישבה ליד המחשב בניסיון לכתוב על
חייה. חשבה לפתוח באיזה סיפור חשוב שהיה נקודת מפנה בחייה, ואולי הוא דווקא לא
צריך להיות חשוב? אולי מצחיק? חכם? נחמד?, איזה ספור היא תספר כדי לפתוח את סיפור
חייה?. אולי עליה לספר על מי שהביא אותה לעולם, על מי שהתחיל את סיפור חייה?. אבל
על מי? על ההורים הביולוגיים שאותם אינה ראתה לעולם או אולי על ההורים המאמצים שהם
הוריה היחידים מבחינתה?, על הרופא או האחות המיילדים שהביאו אותה לאוויר העולם? או
אולי על האומנת שהייתה לה הכול?.
היא התיישבה לה על יד המחשב, בת 50, שער
אדמוני ואסוף כמו תמיד, בעגבנייה קפדנית על הראש. היא ישבה לה ישרה על הכסא,
בחליפתה המצוחצחת, המשקפיים על קצה הפה. היא מאופרת, כמו תמיד, בבית אך מאופרת
בקפידה. על לחייה סומק בהיר, על עינייה עיפרון דק וצללית מטושטשת, ועל שפתייה אודם
אדום מאופק. היא הייתה מורה ולמרות הכל סיפור חייה היה אחד הסיפורים המרתקים
ביותר, לא סיפור חיים שמתאים למורה. הבעיה היחידה הייתה שהיא ישבה על יד המחשב
במחשבה כיצד להתחיל את סיפור חייה, אך לפני שהספיקה לחשוב כיצד, היא נפטרה. זהו
סיפורה...
הכל התחיל בשנת 1959, השנה בה היא
נולדה. או אולי אפילו קודם. בשנת 1957, השנה בה אמה הכירה את אביה. אמה של עלמה
הייתה נערה כבת 17, מכורה לסמים, לאלכוהול, לסקס, להכול. היא הכירה את יעקב, מי
שיהפוך לאביה של עלמה, כשהיה בן 25, שתיין. הם בילו יחדיו כשנתיים, וללא תכנון,
מוקדם או מאוחר, נכנסו להריון. הם היו יחדיו עד שעלמה נולדה. כאשר נמסרה הפעוטה
לאימוץ הם הפסיקו לראות זה את זה. את ארינה, אמה של עלמה, מצאו לאחר שנתיים כאשר
היא מתה ממנת יתר, ואת אביה, לא מוצאים עד היום.
עלמה נמסרה למשפחה עשירה בסביון. היא
גדלה עם כל ההטבות הנראות לעין; ברכה בבית, חדר עם 2 קומות, בגדים ממותגים, עיצוב
בטוב טעם, כל שביקשה – קיבלה. היא לא גדלה כילדה רגילה, ולא רק בגלל 2 מכוניות היגואר שהיו ברשותה עוד לפני שיכלה
לחלום על רישיון, אלא כיוון שהיא גדלה כילדה מאומצמת, תמיד היא הייתה הילדה
המאומצת. עלמה ראתה בכך מין פגם שאין באפשרותה להתנתק ממנו. היא הייתה מבין
המצליחות בכתה, מבין היפות, המקובלות, העשירות. אבל עדיין הרגישה שהיא צריכה
להוכיח את עצמה בכול. היא ידעה שאם היא מאומצת, אז כאן, בסביון, כנראה לא נמצא
מקומה האמיתי ולכן היא חייבת להוכיח שהיא שייכת ושגם לה מגיע לגדול בתוך כפפת המשי
הזו.
הוריה המאמצים של עלמה היו איילה, עורכת
הדין המצליחה ביותר בארץ, אך לצערה הרב, הייתה עקרה. ויוסף, רופא בכיר, מתמחה באונוקולוגיה,
אחד המומחים הטובים והמומלצים ביותר בתחום. בגלל עיסוקם הרב הם בילו רבות מחוץ
לבית, ועלמה חייה בבית ענקי כמעט לבדה. היא, טוטו הכלב שלה, ואיה האומנת שלה.
את איה היא תמיד ראתה ככל עולמה. היא
תמיד פחדה שכאשר היא תגדל יפטרו את איה שבילתה איתה יותר שעות מכל אחד אחר בבית
הזה. איה הייתה עוזרת לה בשיעורי הבית, בעבודות, עוזרת לה להתכונן למבחנים, נותנת
לה עצות בנושאים כמו יחסים עם בני המין השני, שומרת סוד, והייתה חברתה הטובה
ביותר. גם כאשר עלמה טעתה, איה תמיד הייתה שם בשביל לעזור. היא הצילה אותה
מכ"כ הרבה מצבים שמהם חששה, במיוחד חששה לעמוד בפני הוריה שראו אותה כמושלמת
מכל בני האדם, דבר אשר הלחיץ אותה מאוד.
כאשר עלמה הייתה בת 16 חלתה אמה בסרטן
השד. עלמה הבינה מה זה אומר, אך ניסתה בכל יכולה להתכחש לעובדה. תחילה, המצב לא
היה גרוע, וכולם היו בטוחים שהיא תתגבר על זה. גם איילה חשבה כך. אך כעבור שנה,
כאשר הסרטן חזר, הוא החריף. איילה החלה לאבד את שערות ראשה, הרגישה רע יותר ויותר
בכל יום שעבר, ההקרנות לא עזרו, ואפילו יוסף כבר לא ידע מה לעשות. כאשר עלמה כמעט
וסיימה את כתה יא', החליטו לשלוח את אמה לחו"ל. איילה חזרה בריאה מחו"ל,
הצליחו להוציא את רוב הגוש, שערה החל לצמוח חדש, הבחילות נפסקו, וכבר כמעט ולא היה
סימן כי היא חולה בסרטן.
באחד ליולי, 1977, סוף כתה יב', כשנה
לאחר שאמה חזרה מחו"ל, עלמה יצאה למסיבה. במהלך המסיבה היא השתכרה ונהגה
שיכורה הביתה. שוטר עצר אותה והוביל אותה לתא המעצר, משם אביה בא לקחתה. האירוע
גרם להוריה חרדה רבה. לאחר שבוע איילה מתה מהסרטן, ועלמה חשה את תחושת האשם הגדולה
ביותר שאדם יכול לחוש. עד יום מותה לא הפסיקה להרגיש אשמה.
עלמה התדרדרה עד מהרה לסמים, אלכוהול
וזנות, היא אפילו נעצרה פעם אחת על כך. היא התדרדרה למקום שהרגישה בו כמו בבית,
כמו הוריה הביולוגיים, גם היא התדרדרה לתהום העמוקה הזו. במשך שלוש שנים, כשחבריה
היו בצבא, היא הסתובבה במקלטים המסריחים מעשן ומריח של סיגריות ואלכוהול, עם אותם
האנשים שעזרו לה להתדרדר לשם. היה משהו במקום המסריח והמעופש הזה שהיא אהבה. היא
הרגישה כאילו מצאה את הוריה הביולוגיים. עלמה ידעה שהיא מאומצת מגיל צעיר מאוד,
וגם ידעה את כל הסיפור על הוריה. אך לאיילה וליוסף לעולם לא גילתה זאת. לאחר שלוש
שנים, איה מצאה אותה זרוקה בתוך הקיא של עצמה, כחושה וכמעט ערומה ליד אחד העצים
בחורשה לא הרחק מסביון. עלמה התעוררה לאחר
שבוע בבית חולים המתמחה גם בהחזרת אנשים לפקחותם. לאחר שנה עלמה התנקתה וחזרה
לחיים כמעט ונורמאלים. היא חזרה לביתה הגדול והריק בסביון, במהלך ארבע השנים הללו
גם טוטו, כלבה נפטר מבדידות, ואביה מת גם הוא, מצער, ממחלה. היא סיפרה לאיה על
שלוש השנים האחרונות, ובעיקר התמקדה בבחור אחד, כבן 25. שמו היה ישראל, ובמשך שלוש
השנים בהם הייתה בתהום הייתה מאוהבת בו. הוא ידע זאת. לאחר שלוש שנים הוא הציע לה
לצאת, והיא מרוב אושר הסכימה. הוא לקח אותה לחורשה, ורצה לקיים עמה יחסי מין. היא
לא הסכימה. למרות התאהבותה היא לא רצתה. הוא אנס אותה, והשאיר אותה זרוקה שם.
למזלה איה מצאה אותה. בעזרת איה ויהונתן, שלימים יהיה בעלה, שבאותו הזמן היה עורך
דין במשרד עורכי דין גדול ומכובד, הצליחה להכניס את ישראל לכלא, ואת שאר בני הנוער
ב"תהום" לתוך מוסד גמילה.
כאשר עלמה הייתה בת 25, לאחר שאיה
נפטרה, היא החליטה למכור את ביתה בסביון, ועברה לגור בת"א יחד עם יהונתן. היא
החלה ללמוד חינוך וידעה שהיא רוצה לעזור לכמה שיותר בני נוער.
היא למדה חינוך, פסיכולוגיה וספרות.
והפכה למורה. היא לימדה בתיכון, וזכרה את כל תלמידיה. ותלמיד אחד היא זכרה במיוחד.
הוא היה תלמיד בינוני, בשם אורי. הוא אהב ספורט. הוא היה חכם יותר מרוב תלמידיה,
ככה תמיד הציגה אותו. יום אחד היא לקחה אותו לשיחה ושאלה מדוע הוא מרבה לאחר,
להעדר ומדוע הוא לא משקיע. תחילה הוא לא רצה לספר לה. אך לאחר חודש הוא שב אליה,
וביקש עזרה. הוא סיפר לה שאביו נפטר, ואמו מסוממת. הוא מגדל את שני אחיו הקטנים
לבד ולשם כך הוא עובד בשתי עבודות ולכן הוא מרבה להעדר ולאחר. לבה התמלא ברגשות
הזדהות, רחמים וגאווה באותו הילד הקטן בן ה-17. היא הבטיחה לעזור לו בלימודים,
והבטיחה שאם רק יבקש אז גם עם אחיו. הילד הזה סיים בהצטיינות את הלימודים.
עלמה הפסיקה ללמד בגיל 48, כאשר נודע לה
שהיא חולה בסרטן השד. היא פנתה לכתיבה, הדבר היחיד כמעט שהחזיק אותה בחיים בימים
הקשים. בגיל 50 היא נפטרה מול המחשב, בזמן שעשתה את הדבר שאהבה מכול – לכתוב.
לעלמה ולבעלה לא היו ילדים, ולכן אני,
אורי, אותו הילד הבינוני, ששמר כל השנים הללו על קשר עם עלמה, כותב במקומה, עליה
ועל האדם הנפלא שהייתה. מקווה שלא שכחתי פרטים, ושהצגתי את חייה ואותה כפי שהיו.
