קלישאות

שני עורבים שחורים ישבו על השלט המורה להמשיך ישר לבית הקברות, במקורם לחם ישן שאספו מדרך העפר. כמה אירוני היה לראותם על השלט, כמה ספרותיים הם היו.

הרמזור התחלף לירוק והנסיעה נמשכה, משום מקום לשומקום באוטובוס מלא למחצה. הנופים רצים, מתחלפים במהרה, בפנים נשארה אותה אווירה.

מי יודע כמה זמן ישבו שם העורבים, מנקרים בזיכרונותיי ברעבתנות יתרה, נוצותיהם השחורות מכסות את חלומותיי, משאירות את מוחי חסר מנוחה.

אין זה קל להיות עורב שחור במוח מלא קלישאות, להיות מיוחס לכל אותם הדברים האפלים המתרוצצים במצודות תת המודע, נעים בדמיוננו מכוח האימה שהעניקו להם מילים בודדות.

כל הזכויות שמורות