העץ העתיק

המולת הקולות מנעה ממנו לחשוב. הוא עמד, דומם לחלוטין, מול מה שהיה פעם אוטו, ועכשיו היה לא יותר מחתיכות מתכת שהשתלבו ישר לתוך העץ הכי עתיק באזור. הוא ידע שעצם זה שהוא בכלל מסוגל לעמוד ולבהות ולהתבלבל מכל מה שקורה מסביב זה נס. במה שהיה פעם המושב הקדמי הוא עדיין יכול לראות את מה שהיה פעם דוד.  כוחות הכיבוי אף פעם לא היו מהירים במיוחד. אם הוא לא היה יודע בוודאות שדוד נהג, הוא בחיים כנראה לא היה מזהה אותו. מה שנשאר מהראש שלו היה תקוע בתוך ההגה, הז'קט שלו, זה שאביו נתן לו לכבוד סיום הלימודים, היה מכוסה בדם וחתיכות של מה שפעם היה הפרצוף שלו. דוד כבר לא נמצא פה. 

הסירנות מסביב לא הפסיקו לרגע, הוא ראה חבורה של שוטרים שמנים שמסתובבים עם מדים שבקושי נסגרים עליהם, מחלקים הוראות זה לזה ומנסים לגרש סקרנים. הוא תהה לעצמו ממה יש כבר להסתקרן פה, סתם חתיכת מתכת שמלאה בחתיכות בשר שהשתלבו להם יחדו לתוך העץ הכי עתיק באזור. למרות שהוא חייב להודות שהעץ היה באמת מרשים, אולי ממנו כולם התרשמו כל כך. העץ היה גבוה בצורה מפתיעה, מלא בענפים שנשלחו לכל מקום והגזע היה גדול ורחב. רואים שהעץ הזה עבר הרבה דברים בקיום הלא נגמר שלו. הוא תהה לעצמו, אם האוטו של דוד הוא הראשון שמשתלב לתוך העץ.

מישהי ניגשה אליו. בחורה קטנה עם חולצה של מד"א וחזה ענק. ופתאום היה לו משהו הרבה יותר מעניין לבהות בו מאשר במה שהיה פעם דוד. היא לקחה לו את היד וביקשה שיבוא איתה. המחשבה הראשונה שעברה לו בראש הייתה כמה שדוד יקנא בו אם הוא יצליח לזיין אותה. המחשבה השנייה שעברה הייתה שאין כבר דוד. היא הושיבה אותו במאחורה של האמבולנס והוא החליט שלמען דוד הוא חייב לפחות לבדוק אם החזה שלה אמיתי. היא אמרה שקוראים לה נורית, שהיא פארמדיקית, שהוא שרד תאונה קטלנית, שכל היושבים באוטו נהרגו, חוץ ממנו. שהיא חייבת לבדוק שהוא בסדר, שאין לו שברים שלא רואים, דימום פנימי, שלא חטף זעזוע מוח. היא דיברה ודיברה, וכל מה שהוא חשב זה אם לחזה הגדול שלה יש גם פטמות גדולות.

נורית העירה לו עם פנס לעיניים, נגעה לו בצלעות ושאלה אותו איך קוראים לו. הוא הרים את העיניים מהמחשוף שלה, ותהה בקול, על איך באמת קוראים לו. אבל המחשבה לא הטרידה אותו יותר מדי, הוא זכר שאסי היה איתם באוטו, ואסי בדוק יודע איך קוראים לו. אבל איפה אסי באמת? למרות שאולי עדיף לא למצוא את אסי, הבנות תמיד מעדיפות אותו על פניו. נורית שאלה אותו לשמו שוב, ואז תהתה אם הוא יודע מה התאריך היום ואיפה הם נמצאים. אם הוא לא היה מנומס וילד טוב כמו שאמא שלו לימדה אותו להיות, הוא כבר מזמן היה מצווה עליה להתפשט ולשתוק. היא מדברת יותר מדי בשביל בחורה.

נורית הסתכלה עליו במבט הזה שסבתא שלו הייתה מסתכלת עליו כשהיה בן חמש ולא הסכים לסיים את כל האוכל מהצלחת. אמרה שהיא כבר חוזרת ונעלמה באפלה. הוא היה בטוח שהוא שומע את אסי צוחק עליו, אל איך ששוב הוא נתן לעוד בחורה לברוח לו. הוא זכר שהיה לו נורא חשוב לגעת לנורית בחזה, אבל כבר לא כל כך זכר למה. הוא החליט שהוא לא הולך להיות פרייאר ולחכות שהנקבה הארורה תועיל בטובה לחזור, אז הוא קם וחזר לעמוד ליד העץ העתיק.

הוא עמד, וכל ההמולה מסביב עדיין בלבלה אותו. הוא ניסה להיזכר איך הוא הגיע לשם, הוא הסתכל באוטו שהיה מולו, והוא נראה לו נורא מוכר אבל הוא לא היה בטוח מאיפה. הוא זכר שכבר עמד פה ושבתוך שאריות האוטו היה משהו שהוא פעם הכיר. אבל האוטו היה ריק עכשיו. הוא ניסה להתמקד במציאות שנפרשה מולו, אבל זה לא הוביל לשום דבר, אז הוא החליט במקום זה לבהות בעץ. הוא זכר שפעם לימדו אותו על העץ הזה, העץ הכי עתיק במדינה. שהיה פה לפני כולם, יש כאלו שטענו שאפילו לפני אלוהים עצמו. הוא זכר איך שהוא, דוד ואסי החליטו שאיך שהם ישתחררו מהצבא, במקום לנסוע להודו או לניו זילנד, הם יתפסו על העץ הזה. זה בטח ייקח להם לפחות שבוע, עד כדאי כך העץ הזה גבוה,אבל כל העולם ישמע עליהם. הוא היה בטוח שאז הוא יזיין אין ספור בחורות עם חזה ענק.

הוא תהה איפה אסי ודוד, איך הם ככה נטשו אותו לבד באמצע הלילה. גם כן חברים, אולי אמא שלו צדקה כל הזמן הזה והוא צריך לחפש אנשים חדשים. ולא להסתובב עם שני הפושטקים האלו שלא עושים שום דבר כל היום, בקושי סיימו את בית הספר וכנראה יעבדו כמוכרים בפיצוצייה לנצח נצחים. איכשהו הוא גילה, שבסופו של דבר אמא שלו תמיד צודקת. בטוח אסי נמצא באיזשהו מקום, מרמה עוד בחורה ומבטיח לעצמו אקשן לשארית הלילה. אבל איפה דוד. לדוד לא מתאים לנטוש אותו ככה באמצע שום מקום. הוא הרגיש נטוש ולא אהוב, והעץ העתיק הזה, רק הפך אותו לעוד יותר מזערי. העולם הציק לו, ובעיקר כל אותן סירנות שלא הפסיקו להפר את הדממה.

הוא ראה בחורה קטנה מתקרבת עליו מרחוק, הייתה לו הרגשה שהוא מכיר אותה מאיפשהו, למרות שהוא היה בטוח שאם הוא היה מזיין אותה הוא בחיים לא היה שוכח את החזה הענק שלה. הוא תהה אם גם היא שונאת אותו, כמו שנעמה שנאה אותו. למרות שנעמה הייתה כלבה ושברה לו את הלב, וכולם הסכימו איתו ,שזכותו המלאה הייתה לזיין את אחותה הקטנה. הוא החליט שהוא מאס בבחורות, ואין לו כוח לשמוע במה הוא פשע הפעם, אז במקום לחכות שהבחורה תתקרב עליו, החליט לתפס על העץ העתיק שעמד לידו.

הבחורה הקטנה צעקה לו משהו, והוא ראה איך היא מתחילה לרוץ לעברו, אבל הוא החליט שלתפס על העץ יותר חשוב. הוא עלה על שאריות של איזשהו אוטו שהחליט לחנות דווקא בתוך העץ והתחיל במסע למעלה. הטיפוס היה לא קל, כל צעד שלח גלי כאב בעמוד השדרה שלו, הוא הרגיש איך שהראש שלו מסתובב לו, איך העיניים מאבדות פוקוס, העולם שנפרש מולו איבד מהממשות שלו, אבל הוא לא הפסיק לתפס. הוא לא האמין על עצמו, הוא רק השתחרר מהצבא, והוא כבר מתפרק, והוא עוד היה חייל קרבי והיה גאה בכושר שלו פעם. בטח אסי ודוד כבר הגיעו לצמרת העץ וצוחקים עליו. אולי אמא שלו צודקת, והוא באמת לא יותר מאשר סתם בטטת כורסא.