פרק ח' – חבר המושבעים פסק/שינה
קרני שמש ראשונות חדרו דרך הצוהר הקטן וציפור קטנה עמדה על האדן וזמרה. ציוצה העיר את יו עוד לפני שהסוהר דפק עם האלה על הסורגים ושרק במשרוקית שריקות קצביות ומונוטוניות.
כל הלילה לא נרדם יו מרוב מחשבות, רק לפנות בוקר נעצמו עיניו מרוב עייפות. הוא לא ידע את נפשו מצער. איך יסביר את חפותו , ומי יאמין לו פה בארץ הגדולה והזרה.
הוא פקח את עיניו וקורים כבדים טוו אותם, הוא קם לפני שאר האסירים לשטוף מעט את עיניו ופניו, המים היו קפואים, המגבת הייתה מסריחה כמו ניגבו בה פסולת רקובה מיום קודם.
"לקום, לקום , יש לכם רבע שעה עד שאחזור" צרח הסוהר והכה באלה על הסורגים.
חצר בית הסוהר הייתה גדולה וסלולה בזפת שחור שבחום היה לוהט ומעט נמס ונדבק לנעליים.
באותו בוקר הציצה השמש מבין העננים האפורים, אפילו היא , השמש, לא הצליחה לדובב את נפשו של יו. הוא עמד בטור האמצעי והמתין להוראות.
האסיר שעמד מאחוריו הציק לו, הוא ניסה לגנוב מכיסו את המכתב ששלחה לו לורה, הוא שלח ידו אל כיס מכנסיו וניסה למשוך את הדף, יו רתח , סב לאחור והעניק לו סנוקרת ישר אל פניו. האסיר נפל ופניו דיממו.
כל האסירים שבאותה שורה כיתרו אותם והתחילה מהומה, מיד עשרה סוהרים הגיעו ופיזרו את האסירים באלות.לאחר חקירה קצרה יו נלקח ישר לצינוק.
"דווקא היום זה קרה, דווקא היום כשלורה צריכה לבקר אותו, דווקא" נעצב יו.
הוא נזרק על רצפת הצינוק המזוהמת, בפינה היה מונח מזרן קש ישן ושמיכה ללא ציפה עליו.
מקק גדול רץ במהירות אל תוך נקיק צר בקיר, והחלון היחידי היה בקוטר צינור מרזב.
הוא ישב על קצה המזרן ובכה , כל כך התגעגע אל לורה ועכשיו הפסיד את הביקור.
לורה עמדה בחוץ ושלפה את התעודה שלה ומסרה לשוער, הוא הביט בה והביט ברשימת המבקרים ושוב הביט בה ואמר.
"צר לי עלמתי אך האסיר שלך נמצא בצינוק ולא תוכלי לבקר אותו"
"מה, למה ? מה קרה ?"
"הוא התפרע וקיבל חודש בצינוק"
היא הוציאה כמה שטרות כסף גדולים ודחפה אותם לכיסו של השוער.
"אז אני מבקשת רק דבר אחד, תן לו את האוכל שהבאתי לו בבקשה ממך"
"טוב תני לי את הסלסלה ולכי"
היא מסרה לו את החבילה והלכה.
בשעות הערב, בחילופי המשמרות חמק השוער ומסר את החבילה ליו . הוא רמז לו להיות בשקט ואמר לו שלורה שלחה לו את הסלסלה.
יו כל כך שמח מיד פתח את החבילה ולעיניו נגלו כריכים ועוגות יבשות, פירות ושוקולד וביניהם הסתתרה מעטפה.
הוא פתח את המעטפה בידיים רועדות, בתוכה היה מכתב ועוד משהו בתוך עוד שקית.
המכתב היה מקופל לארבעה קיפולים , פתח אותם והחל לקרוא.
" יו יקר שלי, געגועיי אליך מרחיקים שינה מעיניי, ואני לא אשקוט עד שאוכיח את חפותך...."
דמעותיו זלגו על המכתב והוא לא יכול היה להמשיך, ליבו דפק בחוזקה וכמעט שזעק כמו דוב בתוך יער שמצא טרף ולפני שהוא סועד את ליבו הוא שואג .
המשך יבוא....
רחלי ג.
כל הזכויות שמורות לרחלי ג.
