סיפור זה מוקדש לגלעד שליט.
"ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה"
"מממהה זהההה?!" שמעתי את אשתי
צועקת כאילו גילתה מה קרה אתמול בלילה ואני קפצתי בבהלה מהמיטה: "מה זה מה?!" צעקתי
לה בחזרה, "מה זה כל הדם הזה?!?" אבן ירדה לי מהלב.
"אתמול בערב כשאני מחפש עבודה
נתקלתי בזאטוט," גמגמתי וחשפתי לה את החתך ברגל שלי שנוצר מחיכוך להב הסכין בה,
"וואי זה נראה עמוק! הזאטוט הזה הוא זה שעשה לך את זה?"
"כן" צעקתי והרגשתי שככה אני מוציא
אותי מכל התסבוכת הזאת, "אני לא מבינה! פשוט לא מבינה, המשיח ירד לארץ, הביא לכולם
את הדבר הטוב אשר הכי רצו ועשה רק שלום ונשארו עדיין אנשים רעים? לא הגיוני...אתה
בטוח שנתקלת בזאטוט?"
"כן! את לא מכירה אותם – את בני
האדם?! הרי כל מה שתביא להם הם תמיד יחפצו בעוד ועוד ואין להם שום תחושת סיפוק
אמיתית ממשהו אף פעם!"
"בוא אני אחבוש לך את זה לפחות,"
אמרה וניגשה אל ארון התרופות, "תגיד איפה התחבושת?" היא אמרה ולפתע – דפיקה
בדלת.
"מי זה?" היא אמרה ואני נתקפתי
בהלה קטנה: "אנחנו מחפשים את ירון דההון" נשמע קול סמכותי אומר מעבר הצד השני של
הדלת ואני הלכתי בצליעה למקלחת.
"אוקיי," אשתי אמרה וניגשה לפתוח
את הדלת. באותם רגעים אני נעלתי את דלת המקלחת אחריי.
"שלום ירון נמצא?"
"מי מבקש?"
"אנחנו שליחי המשיח ובאנו לשאול
אותו כמה שאלות על כמה דברים שקרו לו בליל אמש."
"מה קרה אמש?" אשתי שאלה ואני
חיפשתי איזה משהו להסתיר את החתך ואז שמעתי אותם ממלמלים משהו ואז שמעתי את אשתי
אומרת: "רגע אני אקרא לו."
שוב דפיקות בדלת. "ירון, שליחי
המשיח רוצים לדבר איתך על משהו."
"תגידי להם שאני משלשל,"
התחמקתי.
"הם אמרו שהם מצטערים על אי הנוחות
פשוט זה מאד חשוב."
"תגידי להם שיבואו אחר כך.. כואבת
לי הבטן," אמרתי.
"טוב, הם אמרו שהם יקפצו לעוד
מישהו ואז יחזרו לכאן."
"מעולה..." דלת הבית נסגרה וננעלה.
"ירון, אתה יכול להגיד לי מה
העניין?" שאלה אותי אשתי ואני יצאתי מהמקלחת "כלום, עזבי." "אל תגיד לי את זה! זה
בקשר לחתך שלך ברגל? זה בקשר לאותו 'זאטוט'?"
"יכול להיות," השבתי לה.
"שמעי אין לי זמן לדבר כרגע..
התקשרו אליי קודם אמרו לי שיש עבודה."
"על איזה עבודה אתה
מדבר?" היא אמרה ואני שמתי
על עצמי מעיל שחור, "עבודה... עבודה... מה זה משנה?"
"ככה אתה יוצא לעבודה? עם הבגדים
האלה?" היא אמרה וזה היה מאוחר מידי לענות לה כי אני יצאתי מהבית וסגרתי אחריי את
הדלת.
התהלכתי ברחובות העיר מבלי לדעת
לאן אני הולך, הרגשתי שכולם נועצים בי מבט, כמו מאשימים אותי בדבר מה. איך זה אבל
יכול להיות? הרי ברור שהשארתי על הגופות סימנים שיפלילו אנשים אחרים ואז הרגשתי את
רגלי כואבת וראיתי שדם זולג ממנה, וממש נוזל כאילו הפתח לא נסגר ואז ירד לי
האסימון. השארתי קטמי דם מהרגל שלי בגלל שהסכין חתכה לי את הרגל. כן! זה הכי הגיוני
ואז לפתע צל גדול הגיע מעל ראשי והביא איתו משב רוח קל, הסתכלתי שמימה וראיתי שני
מלאכים האחד לבן והשני שחור עם כנפיים ענקיות שעל פניהם משקפיי שמש ועל גופם חליפת
טוקסידו באים לנחות ליידי ואני לקחתי כמה צעדים אחרוה והתחלתי לברוח "אין לך מה
לברוח," צעק לעברי אחד מהם, ואז נתקלתי במשהו, לקחתי צעד אחורה וראיתי שזה המלאך
השחור, הלכתי צעד אחורה ונתקלתי במלאך הלבן, "מה אתם רוצים מאיש זקן שכמוני?" אמרתי
וירדתי על ברכיי, "לא עשיתי כלום!" צעקתי לעברם ודמעות זלגו לי
מהעיניים.
"מעבר לזה שהשארת טיפות דם
מהמכנסיים שלך בכל זירת פשע אחרת שכחת שהמשיח ירד לארץ והמשיח הוא משהו אלוהי שרואה
הכול. הרי רצחת אתמול עשרות אנשים, נשמתם הגיעה ישירות אל המשיח ורק אחר כך לגן
עדן. שיהיה בעניינים המשיח החזיר את כולם לחיים."
שני המלאכים זזו הצידה וכל עשרות
אותם אנשים שהרגתי, החל מהבחורה עם השיער האדום ועד לעובד בתחנת הדלק - עמדו שמה
והביטו בי במבט זועם.
"תבינו אותי!" צעקתי, "תבינו אותי!!"
"אתה רצחת אותי מבלי להסתכל עלי
אפילו!" צעקה עלי האישה עם השיער האדום, ואז אחד מהעובדים מתחנת הדלק אמר לי גם:
"אני באתי לעזור לך כי חשבתי שנפגעת ואז פשוט נעצת בי מבלי לחשוב פעמים את הסכין
הגדולה שלך!"
"תבינו אותי..." זעקתי שנית כשאני
בוכה כתינוק.
"אין מה להבין!" אמרו המלאכים פה
אחד.
"תבינו! מאז שהמשיח ירד וגאל את
כולם לא נותרה לי שום פרנסה ואשתי לא הפסיקה לעקוץ אותי בקשר לזה. הייתי חייב לעשות
מעשה בשביל שיהיו פשעים ולי העבודה תחזור."
"זה לא מצדיק שום מקרה רצח כזה או
אחר," אמרו לי המלאכים ואז התקרבו אליי שנית, פרשו כנפיהם וחושך קר עטף
אותי.
המשפט היה מיידי, זה היה משיח בן
דוד שעמד על דוכן השופטים וגזר עלי אלף שנות חושך במרתפי הארץ. מקום שהוא קר ולח
ושומם מכל יצר אנוש. גם אשתי וילדיי היו במשפט, הרכינו מבטם כל הזמן ולא יכלו להזיז
אותו מהרצפה.
"אני מצטער...תבינו, נדחקתי
לפינה," לחשתי אך זה לא שכנע אף אחד.
זרקו אותי לתוך תא מאחורי סורג
ובריח ואמרו שעוד מאה שנה יבואו לראות אותי "לאא!" צעקתי והתחלתי להביא מכות
לסורגים, "תוציאו אותי מפה!" אך זה היה מאוחר מידי והם הלכו.
היה חושך כמו במכת החושך והיה גם
קפוא מקור, הייתי רעב צמא אך יותר מזה בודד.
לפתע שמעתי נשימות מתוך
החושך.
"מי זה?" קול של נער
שאל.
"מי אתה?" שאלתי
"אני כבר לא יודע, אבל אתה חייב
להגיד לי מי אתה?"
"אני ירון,
ואתה?"
"היי ירון, סליחה אבל איני כבר
זוכר את שמי," הנער השיב לי.
"זה בסדר," אמרתי ואז שאלתי, "כמה
זמן אתה כבר פה בחשיכה?"
"זה חושך?" הנער שאל ואני
הצטמררתי.
"ברור נערי, ברור שזהו
החושך."
"כבר איני מבדיל..." הנער אמר
"אז כמה זמן אתה כבר פה?" שאלתי.
"נצח" השיב הנער ולפתע צחק ואז
שתק.
"ומה עשית?" שאלתי אותו.
"לא זוכר, אני זוכר שהייתי בתוך
צפרדע ירוקה ואז לקחו אותי ממנה, אבל איזה כיף שאתה איתי כאן עכשיו אולי סוף כל סוף
אני לא ארגיש לבד."
