"אז מי
אתה ולמה אתה כל כך מבולבל כשאתה כותב אותי?" שאלתי את האדם היושב מאחורי
המסך והוא לא הגיב. רק הסתכל על המסך בחוסר ישע המנסה לחזות ולהבין מה אני רוצה
ממנו כל השלוש שנים האלה, שואל את עצמו "מה? מה הוא רוצה ממני הירון
הזה?!" ועונה על השאלה שהוא צריך לעמוד בה כי אז אני לא יהיה מרוצה מהתוצאה
ואז השאלה שאני שאלתי אותו לעולם לא תצא לאור.
בעצם כשאני חושב על זה כולם שואלים עצמם כל היום שאלות ועונים לעצמם כל
הזמן לתשובות וככה סדר היום מתגלגל ומתגלגל. אבל אני שואל את האדם מאחורי המסך את
השאלות הכי מורכבות והכי קשות שיש שהן כל כך לא ברורות שלפעמים גם כשהוא מצליח
לפצח אותם הן לא נכתבות בהיגיון ממומש.
בואו אני יספר לכם קצת על עצמי.
יש כאלה שכבר מכירים אותי מתשובות אחרות שהמספר עונה עליהם אבל יש כאלה
שלא ממש ברור להם על מה ולמה.
אז הבה קחו כמה דקות תמימות מהחיים שלכם וקראו את זה:
קוראים לי ירון דההון, אני מלאך בן עשרים וארבע או שבעים ושתים או שבע-
עשרה (או כל גיל אחר). יש לי אישה בשם קרן ושתי ילדים קטנים (שאיני זוכר כרגע את
שמותם) אני נמצא בקומה בעולם בני האדם כבר עשרות שנים כי קיללתי את אלוהים לפני מי
יודע כמה שנים וכעונש הוא הוריד אותי לעולם בני האדם לאמא שהייתה נרקומנית ואבא
שלעולם לא היה בתמונה. יום אחד בהיותי באריסה אמא שלי שלפה ליידי קומץ כדורי אקסטזי
שאחד מהם (מבלי שהיא שמה לב) נפל לאריסה שלי ואני בטבעיות בתור תינוק המסתקרן
מהכול ושמכיר את סביבתו דרך פה הכנסתי אותו לפי ובלעתי אותו. עקב לזאת נכנסתי
לקומה וכל פעם ופעם חלום אחר עולה לי, חלום אשר אני שואל את זה שכותב אותי והוא
עונה בדף על התשובה ומנסה להתעלם ממני כמה שיותר.
זה ממש קומץ של מי שאני, כמובן שזה עוד מורכב כי לא ספרתי לכם על ההוא-
חבר טוב שלי בשם 'רפאל' שבא ומציל אותי כל פעם מחדש מתת – המודע שלי שכל פעם מנסה
למחוק אותי מעל המציאות (אם אפשר לקרוא לזה בדרך האירונית אחרת ככה) וככה אני
ממשיך הלאה וכמובן שיש עוד הרבה דברים מורכבים בקומה שלי המשקפת את המציאות הסובבת
אותי.
אבל בסה"כ אין מה לרחם עלי, צריך לרחם על הצעיר הזה שכותב אותי,
שלפעמים כשאני שואל אותו שאלות הוא צריך לנתח אותם לעומק ולהביא את זה לניסוח נכון
ומדויק עד שאני מאשר את זה.
האופי שלי ושלו שונים לחלוטין, אני פרפקציוניסט ולו אין בעיה לגבי טעיות
בחיים כמו שגיאות כתיב והליכה מוזרה. אני מציאותי יותר והוא ממש מונפש, החיים שלי
הרבה יותר עשירים מכל מיני דמיות מיוחדות שאני פוגש כל בוקר כשאני מתעורר ושלו סתם
חיי בטלה הסובבים סביב אלכוהול ונשים שניות במחלוקת.
כן, אז אני קופא אותי עליו כל הזמן, עושה לו טובה שאני איתו בשביל שלא
חס וחלילה ישתגע מכל הכלום הסובב סביבו ולא ילך לחפש עצמו במוסד לחולי נפש.
"דיי לחפור להם!" הוא אומר לי "רגע.. רגע.. אולי הם
רוצים לדעת פרטים עליך"
"הם לא רוצים לדעת כלום!" הוא צועק עלי, אבל למי באמת אכפת
ממה שהוא חושב? זה התשובה שלי לחיים שלו כמו שהוא מביא תשובות לחיים שלי.. כבר
חודשים שאני חופר לו שאני רוצה לכתוב עליו משהו אבל הוא מתנגד לזה בתוקף. הוא קצת ביישן ומשחק אותה צנוע. אתם יודעים למה
השגיאות כתיב האלה וכל ההחסרות האלה במילים חיוניות בתשובות שהוא מנפיק לי? את זה
הוא לא מגלה לאף אחד ואפילו בקושי לעצמו. כי הוא חושב שהוא טוב מידי בשביל גילו
(עשרים ואחת) ומנסה לרדת ברמות בשביל
איכשהו לחיות את חייו בפרופורציות שמתאימות לו. אבל הוא לא קולט! פשוט לא קולט שאם
הוא ימשיך ככה זה יהרוס לעצמו את כל הקריירה בתור אחד שרוצה להיות תסריטאי וסופר
אחרי שישתחרר?
"דיי! מספיק לגלות להם דברים שאני חושב, זה עוד יהרוס" הוא
אומר לי ואני שואל אותו "יהרוס את מה?" "את היחסים הבין אישים שלי
לאנשים היחידים שלוקחים אותי איכשהו ברצינות!" הוא אמר לי ואז ממשיך להגיד
"בסדר, הבאתי לך כמה שניות, על גבי הנייר שלי, ועכשיו דיי.. תחזור לישון
ולשאול אותי שאלות שיהיה לי מה לעשות כשאני לבד" "עזוב אותך" אני
משיב לו וממשיך "תביא להגיד עליך שאתה גם לא באמת בנאדם נחמד, אבל לא בנאדם
רע.. שאתה אחד שחיי בלי הגדרות ואין לך בעיה להגיד בפנים לאנשים כל מה שאתה חושב
עליהם" – "בחיים אני לא יביא לך להגיד את זה" הוא משיב לי
"טוב אני לא אגיד להם כלום" אני אומר לו
טוב אני מרגיש שחפרתי. אני יחזור לישון עכשיו בתוך ראשו של הכותב ואז
השאל אותו שאלה שאתם תצטרכו לקרוא בפעם הבאה חלקכם.
אז עד אז, שיהיה לכם אחלה של יום ואל תשנו יותר מידי, גם ככה בסוף של
יום כולם ישנים עם עיניים עצומות או פקוחות.
נ.ב.
יש עוד הרבה שאלות שהוא לא מראה לכם,
אז תחכו יום יומיים ותקבלו את התשובה חדשה.
