פרוסה אחת לאימא

אימא יקרה שלי, מה שלומך?

אני שולח את המכתב הזה לבית שלנו אפילו שאני יודע שאת לא נמצאת שם.

כשראיתי את שני הגרמנים הענקיים נכנסים בפראות לבית רצתי מיד להסתתר בארון הבגדים שלך כמו שסיכמנו לפני כן, ואפילו שהייתי מבוהל נורא נהניתי להריח את השמלות שלך, ריח מתוק של אימא.

הצצתי מחור המנעול וראיתי ששני החיילים הנאצים תופסים אותך משני הצדדים וגוררים אותך בכוח החוצה כשהם צורחים כמו חיות פרא.

בכיתי רק בלב, אימא, פן ישמעו אותי ויגלו את מקום המסתור שלי. עשיתי הכול כמו שלימדת אותי, אימא. אני אוהב את המילה הזאת: אימא, אימא...

אחרי שלקחו אותך ממני, יצאתי מהמחבוא ובדקתי בזהירות שאין אף אחד בבית. החלטתי שמסוכן להישאר שם לבדי, אז הלכתי לחדר האמבטיה. עמדתי מול הראי והחלטתי לגזור את הפאות הארוכות שלי שכל בוקר סלסלת סביב האצבע הטבולה במים שלך.

מצאתי במגירה מספריים וביד רועדת גזרתי את הפאות, גזירה מהולה בבכי, שהרי החלטנו שאאריך אותן עד הבר מצווה, אימא, אלא שעכשיו אני חייב לצאת החוצה ואסור שאיש יֵדע שאני יהודי.

עטפתי אותן בטלית החדשה שקנית לי לבר מצווה, לידן שמתי גם את התפילין ואת הכיפה הלבנה שרקמת עליה מגן דוד בצבע זהב, והחבאתי מאחורי השידה בחדר השינה שלך, שתדעי...

אימא, אפשר לחגוג בר מצווה גם אחרי גיל שלוש־עשרה?

יצאתי מהבית (זה בסדר אימא, לא שכחתי לנעול במפתח שלושה סיבובים). בחוץ ירד שלג ורוח חזקה נשבה. נזכרתי שאת ואני בנינו אתמול בובת שלג... אני עצוב כי היא נמסה לגמרי ונותר ממנה רק כובע התינוקות המצחיק עם הפונפון הצבעוני...

הסתובבתי ברחוב שלנו והגעתי לסנדלרייה של אברמל'ה. החלטתי להיכנס אליו ולספר לו שהנאצים לקחו אותך, אבל הוא לא היה שם והכול היה הפוך ושבור. אני חושב שהגרמנים לקחו גם אותו...

בפינת הסנדלרייה ראיתי מתקן לצחצוח נעליים. החלטתי לשאול אותו ולהחזיר כשאברמל'ה יחזור. אני בטוח שהוא יבין ולא יכעס. חיפשתי מקום מתאים לשבת ולצחצח נעליים.

הסתובבתי שעות בשלג ובקור ואז הבחנתי שבפתח הכנסייה בכיכר המרכזית ישנה פינה מוגנת משלג, התיישבתי על מדרגה גבוהה, הנחתי את המתקן לידי והנחתי כובע הפוך – אולי ירצו לשלם לי על הצחצוח ובכסף אוכל לקנות לחם. אני נורא רעב...

והאנשים התחילו להגיע.

לא בדקתי למי שייכות הנעליים, רובן היו נעליים גבוהות וחזקות, לחלק מהן היו מסמרים בסוליות, אני חושב שהאנשים אוהבים להרעיש בזמן ההליכה כדי להפחיד... וזה באמת באמת מפחיד!

חלק מהאנשים זרקו פרוטה לכובע שלי, וחלק הטיחו בי קללות בגרמנית ועזבו את המקום בזעם.

התחיל להחשיך. רועד מקור ורעב אספתי את חפציי והלכתי למאפייה הקרובה לקנות לחם. בתוך המאפייה היה חם ונעים. הרגשתי סחרחורת מהריח הטוב של הלחם והעוגות שנאפו במקום.

קניתי שתי פרוסות לחם – אחת לי ואחת לך אימא – אולי אין אוכל במקום שאת נמצאת...

אכלתי מהפרוסה לאט־לאט, שלא תיגמר מהר, זה היה טעים נורא...

מה אעשה עכשיו? לאן אלך? אני עייף וקפוא... מיואש ישבתי על ספסל מלא שלג, מתאפק שלא לבכות...

לפתע ראיתי אישה מתבוננת בי. היא התקרבה אליי ושאלה בדאגה מה אני עושה בחוץ באמצע הלילה. דמעות חנקו את גרוני ופרצתי בבכי. היא חיבקה אותי בזרועותיה,עצרה מונית, ביקשה שאירגע ולחשה לי שהיא לוקחת אותי למקום בטוח.

לאחר כמה דקות של נסיעה עצרה המונית ליד בית גדול מוקף עצים ופרחים. ירדנו בריצה מהירה אל תוך בית מואר וחם.

ריח של אוכל טעים עלה מהמטבח, ואז נזכרתי בך, אימא שלי, התגעגעתי...

האישה הטובה והחייכנית מילאה בעבורי אמבטיה במים חמים בהמון קצף לבן של סבון ריחני.

הורדתי מעליי את הבגדים הקרים והרטובים, נכנסתי למים ולאט־לאט הרגשתי איך הגוף שלי מתחמם ונרגע...

לבשתי פיג'מה חורפית ורכה וניגשתי למטבח. על השולחן הייתה מונחת מפת משבצות באדום ולבן, בדיוק כמו שלנו, אימא, ועליה צלחת עמוקה מלאה מרק ירקות. אכלתי בהנאה אבל גם דמעתי כי נזכרתי בתבשילים שלך אימא'לה...

לאחר מכן הראתה לי האישה הטובה חדר קטן ואמרה שזה המקום הסודי שלי ובו אסתתר עד סוף המלחמה.

אימא'לה,

אני שומר לך את פרוסת הלחם, וכשניפגש אתן לך אותה.

אימא, אימא...