זה היה עוד יום אחד בבקרת הביטחון בחברת האשראי
שבה רפאל עובד. כל יום ויום הוא מגיע לשמה במשמרות של שתים – עשרה שעות כל אחת,
יושב שמה מול צג המחשב ומחכה שהמערכת תצפצף ותודיע על חריגה מוזרה לכרטיס אשראי של
מישהו שהוא יכול לבדוק אותו ויגלה לבסוף שזאת עוד איזו כוסית שהחליטה להתלהב עם
הכרטיס של האבא שלה .
רפאל לא מזמן רק חזר מירח הדבש שלו בהוואי שמה
הוא חלם כל חייו לחיות ומה שסתם היה רק חלום של ילד התגבש לחודש וחצי של ירח דבש
מהסרטים עם אשתו כינרת לה היה חבר רק ששה חודשים לפני שנישא לה. טוב הוא היה חייב
להתחתן ולהיות בלחץ כי ככה זה שאתה חיי להורים שילדו אותך רק כשהם היו בני ארבעים
אחרי שהאימא הזריקה לעצמה אין ספור זריקות הורמונים בשביל להיכנס להריון ולאבא
ששני הוריו היו כבדי ראייה. יש עליך לחץ אטומי כבר בגיל עשרים וארבע להתחתן ולהביא
ילדים לעולם שההורים שלך יראו שיש לך המשך והם בגיל ששים וארבע יהיו רגועים ללכת
למשכבם ברוגע.
אז הוא ישב שמה, בתוך התא הקטן שלו משחק סוליטר
במחשב. על שולחן המחשב שלו מונחות במסגרת שתי תמונות, תמונה אחת שלו בירח דבש עם
כינרת כשהם מחייכים לשמים ובאחת תמונת ילדות עם שני הוריו. הוא מידי פעם מסתכל על
הטבעת הנישואים ההדוקה לאצבע שלו ומזיז אותה קלוט בשביל לרענן אותה כשלפתע צפצוף
התרעה על חריגה בכרטיס האשראי במערכת קוטע את האווירה הנורא הבנאלית שנכפתה עליו.
הוא פותח את ההתרעה ורואה שהיה למישהי בשם רחל מולודיק חריגת פתע של עשרת אלפים
שקל. צלצל אליה רפאל בשביל לברר מה קורה ואף אחד לא ענה לו, בינתיים בירר אליה כמה
פרטים במחשב. רחל מולודיק. בת שבעים ואחת וגרה בבית אבות. לפתע שמע עוד צפצוף
במערכת וראה ששוב פעם הכרטיס אשראי שלה גוהץ. ניסה שנית רפאל להתקשר אליה כשלפתע שמע
שקט בטלפון "הלו?" שאל רפאל לשפופרת הלבנה ולו נשמעו רק נשימות כבדות "רחל?"
שאל רפאל "עז – " נשמע מהצד השני אישה זקנה אומרת "עז - ? מה גברת?
" "רה-" נשמע בלחש מצמרר
ורפאל קם מהכיסא "עזרה?!" צעק רפאל לשפופרת אך השיחה נותקה. מייד רפאל
בדק את כתובתה של הישישה ורשם אותו בפתק ורץ מהמשרד "מה קרה?!" הבוס קרא
לעברו "יש ישישה בסכנה!" צעק רפאל "תבדוק במחשב שלי ותקרא
למשטרה!" צעק לו רפאל וירד בריצה במהירות במדרגות לרכבו הלבן שנמצא בחניון
בניין המשרדים של חברת האשראי ונסע לכתובתה של הישישה.
הגיע רפאל לבית האבות שלה שהיה גדול מאד ומפואר,
נכנס בשעריו הגדולים לחדר לפרוזדור הקבלה שכל הדרך הוא נתקל בזקנים שעומדים
ומדברים אחד עם השני, אחרים היו יושבים בצד ומחשקים דמקה, אחרים היו סתם קוראיי
עיתון, והיו כאלה שהמשפחות שלהם באו לבקרם. הלך רפאל לקבלה שמה ומאחורי הדלפק עמדה
אישה צעירה בערך בשנות השלושים לחייה כשערה אסוף וגוונים בלונדינים מושקעים בו בכל
אורכו וחולצתה לבנה מכופתרת כששתי הכפתורים העליונים פתוחים לרווחה הדורשים שיציצו
בהם "כן אדוני, במה אוכל לעזור?" שאלה אותו בהרבה אדישות "שלום,
קוראים לי רפאל, אני עובד בחברת כרטיסי אשראי וקבלתי התרעה על חריגה מוזרה שגרה
פה, מישהי בשם רחל מודוליק" "אוקיי, אני אבדוק.." הרימה הפקידה את
השפופרת וחייגה "אתה יכול לבדוק לי מה עם רחל מודוליק?" ואז צחקקה רגע
"כן נו אני יודע.." ואחרי עוד כמה חיוכים וגניחה לחוצה של רפאל היא נתקה
את הטלפון ואמרה שבודקים את זה ברגע זה
ובינתיים הוא יכול לשבת באחת הספות "אין שום זמן לזה עכשיו! את לא מבינה!
מישהי בסכנה!" הוא אמר לה שוב "תעשו את זה כמה שיותר מהר אני מבקש,
התקשרתי לזקנה ונשמע מהצד השני של הקו מישהי שמבקשת עזרה, והכרטיס אשראי שלה חוגג
בכל העיר! אני בטוח שקרה פה משהו!" "טוב," אמרה האישה "אתה
יכול ללכת לבדוק אם היא בחדר שלה" היא אמרה ושלפה לרפאל כרטיס המשמש למפתח של
דלת "רק תגהץ אותו בתוך ידית החדר ותכנס" רפאל לקח בזריזות את הכרטיס
מידה של הפקידה אשר קיבלה בינתיים טלפון וצעקה משהו לעברו אבל זה היה מאוחר מידי
כי הוא כבר רץ לעבר החדר שלה, מצא אותו, גיהץ ופתח את הדלת בחריקה מוזרה ולתדהמתו
כל החדר היה מוצף בתמונות הקיר של הרבה מאד פרצופים בשחור לבן. היו שמה תמונתם של
אנשים מבוגרים וילדים קטנים בעלי חיוך תמים ויפה ומתחת לכל אחת מהתמונות כתוב שם
ואיפה התמונה צולמה ואת תאריכי התמותה של אותם אנשים היו כתובים שמה בשחור על גבי
פס צהוב. רפאל בא לגשת לאחת התמונות שסקרנה אותו שלפתע שמו נישא מאחור, רפאל
הסתובב הוא ראה שמה את פקידת הקבלה "היא נוצלת שואה?" הוא שאל אותה והיא
הנהנה לחיוב "איך יכולים לעשות לה דבר כזה?!" "אני יודעת.. זה
איום.." האישה אמרה "אבל אתה צריך לצאת עכשיו מהחדר. התקשרו ואמרו שמצאו
אותה זרוקה בתוך שיח קוצים שכל גופה חבוטות ופצעים. אני מצטערת." ראפל נכנס
לשוק ותפס את מצחו בעצבים ויצא מהחדר בסערה ובזמן שהוא יוצא מהבית אבות התקשר
לחברו דן שעובד יחד איתו והוציא ממנו עוד כמה פרטים מתי הייתה המשיכה האחרונה מהכרטיס
אשראי "בורגר ביג פינת שנקין, לפני חמש דקות." דן אמר לו "אז הבחור
שלנו הלך לאכול.." חשב רפאל והגיע למסקנה שזה תזמון מעולה לתפוס אותו.
כשרפאל נכנס לתוך מסעדת ההמבורגרים הזאת שהייתה
אמוסה עד אפס בהרבה ילדים ואנשים שמנמנים ובכמה חיילים הוא התחיל לחפש אנשים
ולבחון אנשים. מי יכול להיות החשוד? מי הנבזה? . נגש רפאל לדלפק שמחוריו עמד ילד
מחוצ'קן בגיל ההתבגרות כשכובע עם מדיי החברה על ראשו "מה אתה רוצה להזמין?
שאל אותו הנער ורפאל אמר לו שיביא לו גילדה כשבינתיים הסתובב לו רפאל עם גופו לקהל
וחיפש עדיין את החשוד עד שסם לב לפתע על אחד שישב בין שני חיילים שהיה אזרח מבוגר,
פניו היו אדומות מאד ומעיל שחור על גופו והוא טרף את ההמבורגר שבידו בכזה לחץ
כאילו לא אכל דבר מה בחייו. "זהו!" אמר רפאל לעצמו והתחיל להתקרב אליו
כשידיו מאוגרפות "אדוני הגלידה שלך" אמר הנער ורפאל לא הקשיב לו ורק צעד
במהירות לאותו גבר וכשהגיע עליו ועמד לידו שאל אותו הגבר בפה מלא בשר
"כן?" ורפאל בלי מחשבה העיף לו אגרוף ושיתק אותו על השולחן והחיילים
קפצו בבהלה "איך עשית את זה יבן- זונה!!" ואז רפאל הרים אותו מהרצפה
והדביק אותו לקיר כשכמה מהעובדים והחיילים באו להפריד "א..אני לא..לא יודע על
מה אתה מדבר" ואז בין כל ההמולה נשמע מישהי אומרת "תעזוב אותו כבר זה
דוד שלי!" ודחפה את רפאל בכוח עצידה "דוד שלך?" הסתובב רפאל והסתכל
עליה וקלט שזאת חיילת "ימשוגע אחד! תראה מה עשית לו!" היא אמרה ואז מנהל
הסניף הגיע וגירש את רפאל החוצה ואיים בלהזמין ניידת.
רפאל לא הבין, הרי הגנב גיהץ פה לפני מספר
דקות.. לא יכול להיות שהוא כל כך התרחק ולפתע משום מקום כאב גב תפס את גבו של רפאל
אז נשען על מכונית לבנה אחת שחנתה לה בשולי הדרך בשביל להימתח ופתאום נהג המכונית
הוריד את החלון המכונית וצעק על רפאל בפה מלא אוכל "אתה מוכן להוריד את היד
שלך מהרכב?!" רפאל נבהל ולקח צעד אחורה בשביל להגיד לו סליחה כשהוא רואה שמי
שהעיר לו היה נער בגיל העשרים של חייו כשבידיו המבורגר וכשטיפה הרים את ראשו למושב
שלידו שם לב לקבלה של כרטיס אשראי "בן זונה!" צעק עליו רפאל הכניס את
ידו לרכב תפס את ראשו של הנער ודפק לו אותה בחוזקה בהגה אחרי זה פתח את דלת הרכב
ואגרוף העיף לנער שאיבד את ההכרה. הכניס רפאל את ידו למכנס של הנער והוציא משמה
ארנק חום, פתח את הארנק ושמה ראה כל מיני כרטיסים ובינם כרטיס אשראי אפור כשכתוב
עליו בברור 'רחל מודוליק' "אתה לא מתבייש לגנוב ככה מנוצלת שואה?!" צעק
עליו רפאל "אני מתקשר עכשיו למשטרה"
הוא אמר והנער שקם בינתיים אמר לו בקול שקט "לא, בבקשה אתה לא מבין
בכלל.." "תגיד את זה לשופט" אמר לו רפאל וכשבא ממש רפאל להתקשר
למשטרה הנער השמיע אנחה קלה ואמר "חכה רגע, לא.." "מאוחר
מידי" ענה לו רפאל "לא מאוחר מידי, אני הנכד שלה" "אתה
מה??" ענה לו רפאל וניתק את השיחה "כן, אני הנכד שלה. תבדוק אפילו
בתעודת זהות שלי שנמצאת בארנק 'דניאל מודוליק' היה רשום "אני לא מבין" אמר
רפאל ובינתיים דניאל ניקה מעצמו את הדם מהאף "כן, היא בקשה ממני לעשות את
זה" "אתה רוצה להגיד לי שהיא אמרה לך לחבוט בה ולזרוק אותה לאחר מכן
לשיח קוצים?!" "סבתא נפגעה?!" קפץ דניאל לפתע "אל תשחק אותה מופתע"
אמר רפאל ואז הוסיף "אתה עשית לה את זה, אל תיתמם לי!" "אני בחיים
שלי לא יפגע בסבתא שלי. היא נצולת שואה, היא רק אמרה לי לקחת את הכרטיס האשראי שלה
כי היא קבלה איזה סכום גדול מסוים ושלחה אותי עם רשימה לקנות לה כמה דברים"
ואז הנער הכניס ידו לכיס השמאלית שלו והוציא משמה דף ארוך שרשומים בו הרבה פריטים
"זה מאד מוזר מה שקורה כאן" אמר רפאל בעצבים "אני לא מבין אז למה
היא נמצאה בשיח קוצים שהיא חבוטה כולה?!" ואז הסלולר של רפאל צלצל, זה היה
חברו דן שאמר לו שהזקנה בבית חולים אם הוא רוצה לדעת. "טוב, אתה בא איתי
עכשיו!" אמר רפאל ולקח לדניאל את ההגה.
כאשר הגיעו רפאל ודניאל לבית החולים ולחדרו של הזקנה
דניאל קפץ עליה בבכי ושאל אותה למה היא עשתה את זה "לא רציתי יותר לחיות,
סבלתי כל כך הרבה שנים – עכשיו אני רוצה לבזבז לעצמי את כל הכסף בלי לחשוב"
ואז כשדניאל שאל מה היא הייתה בשיח קוצים השיבה ש"זרקתי עצמי לתוכו, רציתי
שכל כספי יגיע למשפחתי, רציתי כבר להתאחד עם הוריי ואחיי שהם בשמים וכל ערב
מזכירים לי בחלום את עצמם" דניאל פרץ בבכי ואמר לה שהוא עדיין איתה ושיש עוד
הרבה אנשים שדואגים לה פה ואז הצביע על רפאל ואמר לה שאפילו אנשים שלא מכירים אותה
דואגים לה, דליה הסתכלה על רפאל ואמרה לו "מי אתה נערי?" "אני
רפאל, ואני זה שדאגתי לך כל כך, כל כך דאגתי עד שבלי כוונה הרבצתי לנכד שלך"
דליה חייכה עצמה עיינה ודמעות החלו לזלוג לה "אז אנשים עדיין זוכרים
אותנו" לחשה והמוניטור החל להיחלש ולהיחלש עד שצליל אחד ארוך ממנו נשמע עד
האין קץ.
