תכלת לבן

תְּכֶלֶת לָבָן

לָחַשָׁה אַט הַּרוּח אֶת שְׁמֵךְ בָּמֵרְחַב.

לִטֵף דְמִי הַּלַיִל אֶת שְׁחוֹר עַפרֵךְ.

אֵי שָׁם בַּרָקִיע הִבְלִיח כּוֹכַב.

הֵאִיר לָך בָּחוֹשֶׁךְ אֶת נְתִיבֵךְ.

נָתִיב לֹא נָתִיב, דַרְכֵּי עָפָר לֹא סְלוּלוֹת

מְצוֹקִים וְסְלָעִים, מְסִילוֹת מִדְבָּר וְחוֹלוֹת.

וְדַרְכֵּךְ נְעוּלָה הִיא שְׁעָרֵיה סְגוּרִים,

וְדַרְכֵּךְ חַתְחַתִיםלִי, נְתִיב יִיסוּרִים...

מָה גָבוֹה הַתֵל לְרַגְלַיִים בָּלוֹת.

גַּם קָשֶׁה הַּיֵיאוּשׁ לְעֵינַיִים כָּלוֹת.

וְלֹא יָבַשׁ דֶמַע עַיִן עַל רִגְבֵי הֵעָבָר.

עַד שָׁעַר נִפְתַח לוֹ, עַד בּוֹא הַּמָחָר....

וּכְשֶרוּח נָדָמָה בִּשְׁמֵי הַּמֵרְחַב.

וּבָא אוֹר הַּשָׁחַר וְלִטֵף קַּל דִגְלַךְ.

אָז מִקֶדֶם נִפְרָשׂ עַד קָצְוֵוי מַעֲרָב,

בִּתְכֶלֶת לָבָן, נִצְבְּעָה חֵירוּתִי, חֵירוּתֵךְ.