בעיר הזו יש מסדרון ארוך שחוצה את כולה. העיר הזו היא מסדרון ואתה חולף דרכה כאילו היא רוח, כאילו אתה בעצמך רוח. אתה משיל בדרך את חגורת האקדח, את המקטורן המרופט, הכל נבלה לזמן ופגר לשכחה. אתה דורך בעפר התחוח ומביט מטה, לראות אלו סימנים השאירו מגפיך. הזמן לקח איתו הכל, נעורים, תשוקות, כאבים, ורק עורך היבש נשאר על העצמות, מרוטש ומנוקב.
אתה עובר בעיר. הבתים אפלים, בתי קופסה גדולים וריקים. הרחובות מלאים בבני אדם משוטטים, בקבצנים שמוטי מבט, בזקנות מכוסות במטפחות ובשרידי גאוותן. הנוף תמונה ישנה שנשלתה מהזיכרון ואין לסמוך באמיתותה. כל נקודת אחיזה, כל אבן דרך שאולי היו לך כאן מזמן כבר אינן שלך.
אתה עוצר מול בית ישן וסדוק. החלונות כהים, הדלתות חתומות כבקבוק יין. הדממה מופרת רק בלחישות שכמו עולות מהאוויר, נוגעות-לא-נוגעות בך, משק כנפיים מהאין. פעם רק זכר המקום הזה היה גורם לך לקפוא מאימה, להחוויר; טפרים היו נחרטים בעור דמיונך. עכשיו אתה מוצא את האומץ להביט בו, במקום בו שכן פעם ליבך.
הדלתות אמנם נעולות, אבל זה לא יעצור בעדך. העץ רקוב ומתקלף, המקוש מכוסה חלודה. אתה נרעד. אתה מבין שהבית הזה הוא לא רק בית. אתה מביט מעבר לו ורואה ארמון אשכבה, בית מטבחיים, תיבת ברקים. עכשיו, נטול צעיפי תעתוע, אתה נכנס פנימה בדחיפה קלה של הדלתות.
פנים הבית הוא שמי ארגמן ורצפת-חולות לבנה כעצם. הנוף החדש-ישן הזה גורם ליד נעלמת לדגדג את גרונך באצבעות מתכת. במרכז האין ישנה מיטה ועליה כרית פשוטה ושמיכת צמר גסה. אתה מתקדם לעברה בצעדים שנמהלים בהם קוצר רוח וחשש מהבאות.
מעל המיטה ניצב אדם עטוף גלימות. אבל כשאתה מתקרב אליו, מוחה זיעה שקפאה ודמעות שיבשו, אתה מגלה שטעות בידך. אין זה גבר אלא אשה, ואין זו אשה אחת כי אם שלוש. פניהן זהות זו לזו כאילו נחצבו מאותו הסלע ממנו נבנה הבית.
אתה נעצר למרגלות המיטה, שריריך בוגדים בך לבסוף, כשם שידעת תמיד שיעשו. הדממה צורחת כאלף אצבעות מאשימות. שלוש זוגות עיניים נעוצות בך בציפיה ארוכת שנים.
"הנה באת לבסוף," אומר זוג שפתיים אחד, ואולי שלושתן. קשה לך להבחין, להביט בכולן יחד מעוות את מוחך, כמו סרט ישן שקופץ בלי הפסקה.
"כן," אתה עונה בקול חבוט.
"חיכיתי," הן אומרות. "חיכיתי... הרבה."
"הדרך..." אתה מתחיל במעורפל, מקלל את עצמך שכולך תירוץ נואש. "הדרך היתה ארוכה." ידך מצביעה לעבר לא-שם.
הן מביטות בך במבט דמוי בזיליסק. תנועותיהן אחידות, אבל יש בכל זאת שוני קל ביניהן. האחת איטית יותר; השניה מדויקת; השלישית גסה.
"ידעתי שתחזור, מורט. לא היתה לך ברירה, אחרי שכילית את מרצך וחלציך ותאוות ההרס שלך בחוץ, מעבר להרים ולמדבריות. כעת נותר לך רק קרבן אחד אחרון... והחשבון יהיה סגור."
אתה מביט בכאב עמום, לא, לא בכאב, בזכר של כאב, בפנים המשולשות שפעם כמעט קילפו את העור היבש של זרותך, להפגיש אותך עם פיסת הבשר הפועמת בחזך. הפנים אולי היו יפות פעם, השיער מבריק; עכשיו הן רק חיקוי חיוור, השתקפות זולה.
"לא היתה לי ברירה," אתה אומר, קולך צורם. "אני נרדף היכן שלא אהיה."
הן מגיבות בגיחוך מלא בוז. "אז המקלט הפך לכלא. וכך חזרת לכאן, נואש, נרצע, גמור. לילות, לילות חיכיתי לך. בנרות דולקים... בלב רוטט... מדמם, כמאמר השיר." היא-הן מצחקקות.
אתה נופל על ברכיך, חלוש. אתה רוצה לומר דבר מה, הכחשה, בקשת מחילה, איזה דבר שלא יהיה. אבל אינך יכול לעשות דבר, רק להתבונן.
"לא שכחתי דבר, מורט," הן אומרות. שלוש אצבעות מוגשות אל צוואריהן - חתך מקריש מאוזן לאוזן. "כאב כזה מקשה לשכוח, לא כך, יקירי? זה הקמיע שלי, הקביים שלי. בכל פעם שרציתי לעבור הלאה ולטאטא את זה מעלי, הכאב הזה היה מזכיר לי מי אני ולמה אני." היד מלטפת את הכרית הלוך ושוב.
"אתה תוהה למה יש כאן שלוש ממני? אשה אחת לא היתה עומדת בנטל הנורא של ההמתנה, בתחזוקה המתמדת של מחשבות הנקם. אחת ממני לבשה את מעטה השפיות עבור אנשי העולם החיצון. השניה כאבה בחדרים ריקים ומחניקים. השלישית, היא הלכה במעגלים ותיכננה, תיכננה את מעשיה. הודות לך, לא היתה לי תקווה להגיע לשדות הנחמה הרחוקים, או לנוח מעל מצעיה של ההשלמה קהת החושים. רק ציפיה. לקפוץ את הנשימה ולהמתין... להמתין... להמתין."
ידיך חופרות בחול. אתה רוצה לקום ולברוח, אבל גופך אינו מציית לך. הכובע נשמט מראשך, חושף קרחת מכוסת כתמים ושאריות שיער מאפיר.
מגע קר כמגעו של מת מלטף את ראשך.
"אבל עכשיו כל זה נגמר, לא כך, מורט? כמה שאתה חזק! כמה שאתה גבר! ובכל זאת, בכל זאת, אתה שוכב שדוד לרגליי, כבראשונה, לא מאהבה. לא. מפחד."
אתה נושא מבט מעלה, כל שגופך מתיר לך לעשות. הפנים הללו, אחד מלא סיפוק, השני רחמים, השלישי קוצר רוח.
"בוא, יקירי," היא לוחשת בתלת-קול, צעיר, זקן, חסר גיל. "המיטה שלך מוכנה."
אתה מדדה אל המיטה, נעזר בידיהן של שלוש הנשים. אתה קורס על המצעים והן מיישרות את איבריך הרועדים. הן מסדרות את הכרית תחת ראשך ומכסות אותך בשמיכה. אתה מבחין בדם קרוש על הכרית. במרחק נשמעים הדים של תחינה רחוקה וקול דלת נטרקת. אלה רק שברי זיכרון.
"עכשיו תשכב," הן אומרות. "תתרפה."
אתה מביט בהן, מתאמץ להגות דבר מה. ברכת פרידה, אולי. השלוש מתמזגות זו בזו, ואתה רואה עליה לפתע את כובד השנים, פניה של ישישה נקמנית ששנאה מאכלת את גופה כסרטן. המילים גוועות על שפתיך.
היא מהדקת את גלימתה אל גופה, ואתה רואה את השחור הכהה של לבושה על רקע עורה הלבן, כה לבן. עורב מקרקר רקוויאם נלעג.
עפעפיך צונחים על עיניך כמו עפר על ארון קבורה. אתה מרגיש את המיטה שוקעת אט אט בחולות. הנשימה שלך נקטעת וליבך מפרפר בעווית אחרונה, לשווא. אתה פוקח עיניים ורואה, או מדמיין, אשה-שלד משליכה כובע ממורטט על פניך. הוא צונח מעדנות ומכסה אותך כליל. אין כאן רוח, רק חול שנערם אצבע אחר אצבע, ועכשיו כל הזכרונות נוטפים ממך כמו דם מגרון חתוך.
