סיפורים

סוסי פרא

"את עדיין מאמינה שאי אפשר להחיות סוס מת?" מנקרת בי אִמרה ידועה ואני רוצֶה לשאול את נֹגה, אך היא לא מסתכלת בעיני, לא מעזה להרים ראש ולהביט בי ישר כמו פעם, בתוך תוך העיניים והנשמה. אני כבר מכיר את ההתקטנות הזו שלה כשהיא מתכווצת כולה, מתכנסת כמו חילזון בשבלול ומרגישה קטנה קטנה, לא מוערכת, לא שווה. הו, אז אני כל כך רוצה לחבק אותה, להצמיד אותה אלי ללא רווח. כמה אכזרי, דווקא אז אני מרגיש הכי קרוב. "ואם הוא לא לגמרי מת, ואם הוא רק גוסס"? אני ממשיך וכאילו שואל אותה. "ונאמר שאשקה אותו טיפות טיפות, הרבה מים? ונאמר שאלטף לו את הרעמה בעדינות ובהרבה אהבה? ונאמר שאקשיב לחרחוריו בהרבה סבלנות? ואולי גם אבריש לו את הגוף ואעביר ידיי הלוך ושוב? האם יתכן שאז יתרומם וישוב לצהול? האם יוכל לדהור בשדות כאתמול, כשלשום, כתמיד?

"נֹגה", אני אומר לה בקול שמבליט כל צליל באופן ברור. "נֹגה, אני אוהב אותך". אין סיכוי שלא הבינה. אין סיכוי שלא שמעה. אני משוכנע שהמילים נהגו כהלכה. אני מביט בה והדמעות מתחילות לנטוף ללא קול או תנועה. "למה את בוכה?" אני מגשש אצבע אחת על הלחי הרטובה. אחר כך מעביר את אותה אצבע ספוגה אל הלחי השנייה. "נֹגה, למה את בוכה?" והיא מתחפרת בתוכי ונדחקת אל חיבוקי. אין מילה כתשובה. אנחנו שותקים. נֹגה נשענת על כף ידה, מזדקפת, נועצת בי שתי עיניים גדולות ואדומות, שתי עיניים מבולבלות ובוכיות. "אי אפשר להחיות סוס מת", היא אומרת בהדגשה נוקבת והגיונית. קולה החלטי. איני מופתע כלל למשפט האחד הזה. רגיל הייתי שנֹגה יודעת מה אני חושב ומרגישה מה מתהווה לי בתוכי. תמיד רצתה שאומר לה, שאודה שמה שהיא חושבת נכון הוא. לרוב הייתי שותק. לא אמיץ כמוה. פחדתי שמה שאומר, כלומר האמת, לא ימצא חן בעיניה. הייתי שותק והיא נעשית עצובה יותר. הנה היא גלתה שאני עסוק במחשבה על הסוס, על מצבו, עתידו. קמה, התנערה מבכיָהּ ויצאה אל המרפסת. הבטתי בה. כל קומתה הקטנה זקופה, איתנה, חזקה. כאילו לקחה החלטה ואספה כוחהּ ובין רגע נאגרו בה עוצמות של ידיעה, קבלה שלמה של העוּבדה:

הסוס מת.

וסיימה את אבלה.

 

תגובות