שָׁם.

שָׁם.

יושב, קירותיו תכולים, תמונות המוזיאון. זוג זכוכיות מלוטש, מסך מחשב מרוצד. מתיר נרתיק ומשחיז זגוגית. קורא שהבדידות הכרונית היא סבא וסבתא הבאים לבקר. בני הדור השלישי שאינם מתאווים שיבואו – אומרים. בכל שבוע יושבים על כיסאות מטבח שהציבו מבעוד מועד, חוזים - סבתם השחומה מקפלת בגדים. ערימות, ערימות כמו כדוריות אדומות והגיגית הולכת, מתנקזת. סבתא - מדברת, הבגדים – קפלים, העדים – חושבים, ואתה, “הבדידות הכרונית,” אתה כותב בקצף של מוגלה על פני מגילת קלף צהובה - “תתחדד". כותב - “לטף גופך ואתה כמו קין-הבל סיפור הבריאה – תשקע באדמה.”

כוסות עמוסות מתרפסות ויוצקות, שופכות. צבע היסוד ידבק אז בלבושך וכמו עמוד, אדמה ללא מים – ייתמר גופך. הזהוב אז יזרום ינוס ויפיג יחידות אדומה, חול ייסתפח לסוליות נעליים שרכשו באחת מחמש יבשות וכמו ילד הבוכה על חלב שנשפך תצר על שלא רכסת אבזמים נוצצים. מה שמבריק – הפך מאולח, והלכה כמו לק שמשחת בתחושות, בן שש היית, לא ידעת הינך הומוסקסואל.

הבדידות הכרונית, אתה תבין, משסעת זכרונות בקולסיאום יום-יומי, חסר צורה. מקום בו חוקים גיאומטרים, מתמטיקה ולוגיקה של פילוסופים, אינם רק זכרונות בצלם זכרים מתגוששים שברא האלוהים, עולים ואוחזים, צווחים ובוכים.

בחדר, קירותיו לבנים, אוחז מגילה – טבועים מרשמים. “הבדידות הכרונית,” ייכתב לאחר שמה של התרופה האחרונה – איננה ניתנת לריפוי. משככי כאבים לנפש – לא רקחו". תצהיר במתק שפתיים - “אלוהים שמת התיר לבני אדם הסובלים מן הבדידות הכרונית למול מילה בת שש אותיות בכרוניקה היא חייהם.

העורלה תתנדף ואתה תתעלף, וכמו אבק צוף ובלוני סבון המפריחים ילדי גן חובה נסוק מעלה והגר לשמש אותו ברא הוא ולא אתה, ובצהוב הנצחי תחזה בבדידות הכרונית, מכרסמת אצבעותיך – אחת, אחת.

שמאלה ותביט באלוקים – כבול שלשלאות וציפור מנקרת, בכל בוקר. "בחמה,” תסביר הבדידות הכרונית – "כל זמן הוא בוקר. "וזה”, תמשיך - “אינו הומני”. תנעץ מבטה שאינו קר ואיננו חם – ונמס. הגוף הולך ומאבד צורה – מתמוסס והופך אחד עם כדור הגז הענקי. סיבוב תיסוב הארץ והבדידות הכרונית תביט בכוכב המרכזי, גופו של אלוקים, חלקיקיו שהפכו אחד בצירוף חלקיקי מימן שבים ומתפזרים, צורה – יממה חדשה. האלוהים שאין לו פה מבקש לזעוק.

הבדידות הכרונית נמנעת מהבטה, מצמצת והזעקה – תקפא. התנודות יימצאו בין הפה לחלל והגלים ששילחו לא זעים, דוממים. אלוהים בכל ידיעתו יוכל לראותן, בכל יכולותו – ינידן. יד אחת עם גופו כנגד הבדידות – כשינודו תנודות ותשמע צעקה – הבדידות הכרונית תסוב.

אלוקים בהיותו בשר ודם ולא בחלקו הפנימי של כלא שימשי, יורד היה פעם לפעם – מדמיין איך אצבעות הופכות שחורות ולא מנמק – זוקף אצבעו הלבנה היחידה שנותרה. תופש שהבדידות הכרונית היא משחה שמורחים רופאים המומחים לכירוגיה פלסטית – את שבפנים הופכת לחוץ, חוץ הופך לבפנים. העכבר, לחץ כפתור אדום קווים מוצלבים – ואתה לא ישן לילות, לא אוכל שמחות, לא שותה מסבאות. יושב במיטה – כיסא מול מחשב, כפתורים אדומים ולוחץ.

אתה תצעק אז בקול גדול והכול יבואו וייראו.שעה שמגרש שדים יוציא צלב עשוי עץ, יושב אל מסך מחשב והבדידות נכרכת סביב כתף. הבדידות מגעה פושר וברז האמבטיה כמו חם לפני ששוטף ודולף. האדום הגדול פועם בתוכך - קוראים לו לב.

בסיבוב ולא בפרסה יוותרו בחדר בו נולדו. תביט בעצב שלא נגמר למרות היות תחתית, דמיין איך חמישה קילומוטרים הופכים חמישה עשר של עומק. הצורה מתעוותת, מתקמרת, עציץ הופך למשפך השופך - איך שחור של גואש מטפטף וצובע, מחלחל אל גידים – מי תהום זכים. שוטף לבן של ציפורניים – קווים שחורים אנכיים.

“אפשר לראות ואין הסתרות

או

רדוקציה ללא סוף על פני שטח

שאינו נגמר.”

אומר.

“השטח שלי,”

אומר לעצמי,

“משולש צבוע דיו סגול

של

עט שלא נספג

ופג."