הַ - מגמגמ - הַ

רק מנסה לא לשכוח את מה שלא ראיתי מעולם.. . .

נכנסתי לתא מעצר כי לא אכלתי את ארוחת הערב של אמא; " אם לא תאכל יבוא שוטר" היא אמרה ואני אמרתי לה שאין לי תאבון, ושגבר בן שלושים ושתים יכול להחליט בעצמו אם הוא רוצה לאכול או לא וזרקתי את האוכל לצד. ואחרי כמה רגעים שוטר הגיע, הצמיד ראשי לשולחן בעזרת מרפקו ובאזיקים הצמיד ידיי מאחורי גבי וזרק אותי לניידת ומשם לתא מעצר.

תא המעצר זה מקום יפה עם מגלשות וקרוסלות ואפילו עם ארגז חול. לא כמו שכל הקלישאות אומרות עליו שהוא מקום מצחין עם אסלה מלאה בקיא ומיטת קומותיים ובתוך התא נמצאים איזה קוקסינל ועבריין שגורמים לך להפיל את הסבון בכוח.

אז עליתי על המגלשה, שחקתי קצת בארגז חול והסתובבתי על הקרוסלה עד איבוד שיווי המשקל (מה שהזכיר לי שלפני כמה שבועות ראיתי באינטרנט שאיזה פעלולן ז"ל שהלך על חבל דק מאד בין שני גורדי שחקים שמוט ארוך בידו..) ואז נפלתי על ארגז החול ושקעתי בשינה טובה.

"יש לך שותף לתא" שמעתי את הסוהר אומר ומעיף מישהו לתוך התא תוך כדי שאני יישן על הארגז ואז סוגר את הדלת בטריקה "הֵ! - הֵ!- הֵ! - הֵ! - היי!" נשמע לי קול גבוה של גבר מגמגם  "שלום" השבתי "אהֵ – אהַ - ני רפהַ – פהַ! –פהַ! – פהַ! – אל! - מי, מי – ת'ה?" "אני ירון" "שהַ  -שהַ - לום ירון! עהַ -על מה ת'כאן?" "אני על ארוחת ערב, ואני כרגע מנסה לישון אם לא אכפת לך רפאל.." השבתי ולא שאלתי אותו על מה הוא כי עוד גמגום אחד שלו ואני יוצא מדעתי "אהַ – אהַ זה קט – ט – טעַ ! גהַ-  גהַ – מני על תו – תו דבר!" – לא השבתי לו ונסתי רק להתרכז בשינה ושהלילה במעצר יעבור כבר אבל הוא בשלו, מגמגם ומגמגם לו ללא הרף הרבה דברים שאני מזמן איבדתי את הסבלנות להקשיב להם עד ששקעתי בשינה.

"תיִ – תיִ – עורר ! " שמעתי מישהו צועק עלי ודחוף אותי "מי מעיר אותי?" שאלתי ופקחתי קצת עיניים ואז נזכרתי איפה אני נמצא וזה פעם ראשונה שראיתי את רפאל המגמגם. הוא היה נמוך קומה, ראשו היה בצורת מעוין ונוטה לרצפה, פניו היו חיוורים נורא ושערו היה קצר, הייתה עליו חולצה ירוקה עם הרבה כתמים שמעלייה ז'קט חום ומכנסיו היו קצרים חומים ורגליו היו יחפות וגדולות ומה שהיה מטריד אותי במיוחד בו אלו ציפורניו הגדולות והמחודדות בכפות ידיו ורגליו שהיו מחוסות בדם והוא היה מלוכלך מחול כשסביבו ראיתי שהוא חפר הרבה בזמן שישנתי "בו! - בו! - בו! – קרר טו – טוב!" הוא צעק ואני קמתי מהארגז "תי – תי – ראה מה מצאתי בהַ – בהַ – חו! – חו! – " "בסדר! הבנתי אותך –'בחול' – אתה רוצה להגיד!" אמרתי "כה – כן" הוא אמר ונגשתי לראות מה הוא מצא בחול ומה שראיתי שהיה שמה צמרמר אותי עד רמת המגניבות. היה שמה קבור שלד שהיה כבר די אכול "תי! – תי! – תי! – ראה! או! – או! – או! – כל! ו – ו – אז בה – ביתה!" "סוהר!" צעקתי "סוהר!!" ורצתי לשער התא "תוציא אותי מפה! יש פה שלד אדם!" "או – או – כל!" רפאל צעק מאחורי "ו – ו – אז הביתה!" ואז הסתובבתי אליו והוא חייך חיוך מאיים ומקומט וקפץ לתוך הבור שהוא חפר, לפתע קלטתי שעל הקרוסלה זרוקים כמה בגדים כחולים וכובע של שוטר, התקרבתי לזה בפחד תוך כדי שאני שומע לעיסות מכיוון הבור, הגעתי לקרוסלה ואני רואה שאלו מדיו של הסוהר! "פא- פא – פאק!" גמגמתי גם אני "או – או – כל ואז הביתה" שמעתי את רפאל שר מהבור והלכתי לראות מה קורה וראיתי שהוא לועס את עצמותיו של מה שכנראה הסוהר ואני רק רציתי ללכת אחורה ולשבת בפינת התא אך לא הצלחתי ונגררתי ונפלתי לתוך הבור "ה- ה- הביתה!"  רפאל אמר ולרגע נהייתי בטוח שאני רואה עצמי בו ואז לפתע שמעתי את אמא מאחורי שרה "טוב, ליל מנוחה וחלום כבר מאוחר ומחר נקום ונראה איך שמגיע היום בסוף כל לילה.." והתחלתי לבכות ורפאל לקח עצם ודחף לי אותה לפה "לא! – לא! - לא! – לי – לי – בכות! לה- לה- לאכול! – הַ – הביתה!" התחלתי למצוץ את עצם האדם ו קולה של אמא עדיין שר מאחוריי את השיר "דיי אני רוצה לקום!" צעקתי ולפתע עשן יצא מפי ונבלעתי לתוך החול והגעתי לתהום עמוקה אשר הטיסה אותי לתוך אור בקצה המנהרה.

קמתי שאני יושב על יד השולחן וראשי מונח על כפות ידיי שהיו מאוגרפות על השולחן ואמא שרה מאחורי את השיר הזה של "הכבש – השישה עשר" שחלמתי. וואי כמה שהחלום הזה היה נראה לי מציאותי. ורציתי לספר לאימי מה חלמתי. "איִ – איִ – איִ - מא, אהַ  - אהַ – אהַ – ת' לא יו – יו – יו – דַע – דַע – דַעת – מהַ  - מהַ  חהַ  - " לאט, לאט ירון אל תתרגש יותר מידי, תרגע ותתחיל לספר לי לאט וברוגע מה יש לך להגיד. אבל עוד רגע, אחרי ארוחת הערב ואתה יודע מה יקרה אם לא תאכל את ארוחת הערב, יבוא...." .    

ואני מפוחד

שוכב שמה לבד

בין מה ובין מי?

אני לא יודע,

רק מנסה לא לשכוח את מה שלא ראיתי מעולם.

ואולי בלילה בין אלפי חלומות, יבוא ירח ויעיר אותי

עוד פעם אחת ודי - לישון.