שָׁם. (כי מסתבר שגרסאות מספר שתיים הם הקטע שלי)

רעש והמולה בשוק עשוי בגדים צבעם אדום, מעטרים אוהלים ותלויים על ווים. צועד ברחובו הראשי של השוק, פונה שמאלה, הולך ימינה – ממשיך ישר. הדמויות שמאחור הדוכנים המכוסים דוממות ושקטות, אינן צועקות, פיותיהן כמו תחנונים, ואני עובר – מבלי משים.

בסמטה הולך מבלי לדאוג סכין ידקור וידגור על גופתי המתה שאיננה לבושה בגדים, מלאה בביצים. הסמטה, יודע, חשוכה מלילה, ואם אמות וייבקעו צבים קטנים שאינם אדומים, כמו פצעים, יהרסו וייבנו בניינים, יפערו חורים, יסללו כבישים – צבים מתים. לא יהיה איש שיצעק ויזעק, והמצבה שתפרו אנשי שוק, תפרם בעבור הלילה. אלגום חרש מכוס לבנה ללא ידית, נוזל אדום הוא דם, אשליך העלים שבכוס אל פני אדמה רכה (ריקה) של אספלט שחור מאור.

בשוק, צופה בליצנים מתרגלים תרגיליהם מבלי פקוח עיניים ואוזניים – הכול מתאספים אל תוך עצמם. וכמו צנצנות ירוקות המכילות רכיכות לכשפים שיכשפו מכשפים ומכשפות, מסובבים המסגרת – היא פקק העץ, אוחזים ותופסים בשקוף הוא גופה. בבושקה אינסופית, כמו סבתא מטריושקה הייתה אומרת בכל ערב – צנצנת בתוך צנצנת, עד שאין עוד מקום בתוך צנצנת והאינסוף עצמו בתוך צנצנת, מאבד מלובנו הטהור בתוך צנצנת, נסחף במימיו של כחול שוצף בתוך צנצנת, ללא הקצף דמוי שלג של גלים.

הייתי דורך בשוק שוקט בדים צבעם אדום, אוהלים צבעם דהה בגשמו הבלתי נראה של האלוהים. עמדתי במרכז הכיכר וצעקתי, מפר דממה – "בדים, בדים, רק כאן – בדים". האנשים כולם הביטו, צחקו ללא קול, אמרו ולא כמוני, מבלי לפתוח פה – "זה שוק בדים", ואני צעקתי – "בדים, בדים, רק כאן – בדים", ולא היה מי שיקנה, ואני הסתרתי מחסור בבדים והיותי נער עומד במרכזו של כיכר שוק שאינו סואן, צועק "בדים" ואינם אדומים, הכול מביטים, אינם מתלחשים.

נער היה רואה ודורש בדים. אמרתי – "נגמר". אמר, קולו נשמע כמו היה זעקה  - "חצי שעה עומד כאן, רואה – צועק בדים, אין איש קונה, נגמר?". השבתי – "רוצה למכור, הבדים אדומים, הבדים יפים, מיועדים לאלו שהגיעו לפרקם."  אמר, זעקתו מהדהדת בליבי ולא על פני עולם גשמי – "הגעתי לפרקי". הוריד מכנסיו עשויות בדים אדומים שנצבעו בדמה של חיה שסרחה, הסיר תחתוניו ארוגים ארגמן בהיר מכתם בדמו של מלאך שנפצע, אמר – "גע", ואני נגעתי, מיששתי ופסקתי.

עמדתי במרכזו של כיכר שוק והמשכתי לצעוק – "בדים, בדים, רק כאן – בדים". איש לא ענה וזע. ראיתי את הנער שהגיע לפרקו אוחז ידו של אדם מבוגר. התייצב ללא אומר, עלה במדרגות הכיכר, שולח  ילד לשרוכים אדומים רפים ומדלדלים, הקושרים מכנסיו שהיו ארגמניים. לא מצליח לפתור קושר, משחק עם שרוכים. הנער ניגש ומושיט יד, נוגע בשרוכים ומתיר. הושיט לנער מכנסיו והוא עוצם עיניו, בעוד האב פורם זוג שרוכים אחרון של תחתונים הם תחנוניו האחרונים.

אובד עצות, אין מה לעשות. האב הגיע לפרקו, ובדים – אין. רק בדידות שהייתה חלק בלתי נפרד, מנחם, הולכת, מזדחלת, מתגנבת אל ליבו של האב ועוזבת את מי שהיה אני. אני צועק מנסה לתפוס, אומר – "נגמר בזמן שלא היית כאן, שאל את האדון". שואל ואני מצביע על זה שנמצא במרחק הרחוק מכאן.

אביו שיעמוד במכנסיים מושפלות, חושף גפיו השעירות יחוש במבוכה העולה במעלה גרונו ויורדת, כמו סוכריות קופצות בשוקולד שחור היו פולשות אל תוך נימי דמו וגופו, מקפצצות בנוזל האדום הוא דמו, מתמוססות והסוכר לא עוזב, קופץ. ייקח פטיש ויחבוט בכל כוחו בגרוגרת שבמרכז גרונו, כאילו די בכך על מנת להעלים בושה, ייחור נחירה וידום.

ייפול על קרקע ומשחק הכוח שעשה על מנת להעלים בושה יצלח. אכתוב ספר על משחקי הכוח המעלימים בושה, עטוף כריכה צהובה ואפרסם בשוק האדום בזמן היות נער, אביו מת, בדרכים. אעמוד על פניה של כיכר צהובה, צעד אחת מתחת לעין, אחד מעל פה, אצעק – "ספר בכריכה צהובה, רק כאן, כריכה צהובה בשוק אדמדם". הכול יבואו וייקנו ללא אומר או ביטוייה של מילה, ייקראו ספר בן עמוד ושורה, ילחצו על גרוגרת ייחורו נחירה אחרונה אחת אפיים וייפלו.

אפסע ואלך בשוק אדום עמוס גופות, גם ציוץ ציפור לא יישמע. אחפש מקווה של מילים צלולים ושקופים כמו הצנצנות בהם מאחסנים דברים. אעמוד ולא אזוע. טיפה של זיעה תחליק אז על עור שהפך שחור, מטה אל רצפה. אתבונן בטיפה מבעד לעיניי חסוכות המשקפיים ואראה – אדומה. פחד גדול ייאחוז בי ואני כמו אחד מהם. אשב ואקרא בספר צהוב אותו הדפסתי:

יושב, קירותיו תכולים, תמונות המוזיאון. זוג זכוכיות מלוטש, מסך מחשב מרוצד. מתיר נרתיק ומשחיז זגוגית. קורא שהבדידות הכרונית היא סבא וסבתא הבאים לבקר. בני הדור השלישי שאינם מתאווים שיבואו – אומרים. בכל שבוע יושבים על כיסאות מטבח שהציבו מבעוד מועד, חוזים - סבתם השחומה מקפלת בגדים. ערימות, ערימות כמו כדוריות אדומות והגיגית הולכת, מתנקזת. סבתא - מדברת, הבגדים – קפלים, העדים – חושבים, ואתה, “הבדידות הכרונית,” אתה כותב בקצף של מוגלה על פני מגילת קלף צהובה - “תתחדד". כותב - “לטף גופך ואתה כמו קין-הבל סיפור הבריאה – תשקע באדמה.”

כוסות עמוסות מתרפסות ויוצקות, שופכות. צבע היסוד ידבק אז בלבושך וכמו עמוד, אדמה ללא מים – ייתמר גופך. הזהוב אז יזרום ינוס ויפיג יחידות אדומה, חול יסתפח לסוליות נעליים שרכשו באחת מחמש יבשות וכמו ילד הבוכה על חלב שנשפך תצר על שלא רכסת אבזמים נוצצים. מה שמבריק – הפך מאולח, והלכה כמו לק שמשחת בתחושות, בן שש היית, לא ידעת הינך הומוסקסואל.

הבדידות הכרונית, אתה תבין, משסעת זיכרונות בקולסיאום יום-יומי, חסר צורה. מקום בו חוקים גיאומטרים, מתמטיקה ולוגיקה של פילוסופים, אינם רק זיכרונות בצלם זכרים מתגוששים שברא האלוהים, עולים ואוחזים, צווחים ובוכים.

בחדר, קירותיו לבנים, אוחז מגילה – טבועים מרשמים. “הבדידות הכרונית,” ייכתב לאחר שמה של התרופה האחרונה – איננה ניתנת לריפוי. משככי כאבים לנפש – לא רקחו". תצהיר במתק שפתיים - “אלוהים שמת התיר לבני אדם הסובלים מן הבדידות הכרונית למול מילה בת שש אותיות בכרוניקה היא חייהם."

העורלה תתנדף ואתה תתעלף, וכמו אבק צוף ובלוני סבון המפריחים ילדי גן חובה נסוק מעלה והגר לשמש אותו ברא הוא ולא אתה, ובצהוב הנצחי תחזה בבדידות הכרונית, מכרסמת אצבעותיך – אחת, אחת.

שמאלה ותביט באלוקים – כבול שלשלאות וציפור מנקרת, בכל בוקר. "בחמה,” תסביר הבדידות הכרונית – "כל זמן הוא בוקר. "וזה”, תמשיך - “אינו הומאני”.תנעץ מבטה שאינו קר ואיננו חם – ונמס. הגוף הולך ומאבד צורה – מתמוסס והופך אחד עם כדור הגז הענקי. סיבוב תיסוב הארץ והבדידות הכרונית תביט בכוכב המרכזי, גופו של אלוקים, חלקיקיו שהפכו אחד בצירוף חלקיקי מימן שבים ומתפזרים, צורה – יממה חדשה. האלוהים שאין לו פה מבקש לזעוק.

הבדידות הכרונית נמנעת מהבטה, מצמצת והזעקה – תקפא. התנודות יימצאו בין הפה לחלל והגלים ששילחו לא זעים, דוממים. אלוהים בכל ידיעתו יוכל לראותן, בכל יכולתו – ינידן. יד אחת עם גופו כנגד הבדידות – כשינודו תנודות ותשמע צעקה – הבדידות הכרונית תסוב.

אלוקים בהיותו בשר ודם ולא בחלקו הפנימי של כלא שימשי, יורד היה פעם לפעם – מדמיין איך אצבעות הופכות שחורות ולא מנמק – זוקף אצבעו הלבנה היחידה שנותרה. תופש שהבדידות הכרונית היא משחה שמורחים רופאים המומחים לכירורגיה פלסטית – את שבפנים הופכת לחוץ, חוץ הופך לבפנים.העכבר, לחץ כפתור אדום קווים מוצלבים – ואתה לא ישן לילות, לא אוכל שמחות, לא שותה מסבאות. יושב במיטה – כיסא מול מחשב, כפתורים אדומים ולוחץ.

אתה תצעק אז בקול גדול והכול יבואו וייראו.שעה שמגרש שדים יוציא צלב עשוי עץ, יושב אל מסך מחשב והבדידות נכרכת סביב כתף. הבדידות מגעה פושר וברז האמבטיה כמו חם לפני ששוטף ודולף. האדום הגדול פועם בתוכך - קוראים לו לב.

בסיבוב ולא בפרסה יוותרו בחדר בו נולדו. תביט בעצב שלא נגמר למרות היות תחתית, דמיין איך חמישה קילומטרים הופכים חמישה עשר של עומק. הצורה מתעוותת, מתקמרת, עציץ הופך למשפך השופך - איך שחור של גואש מטפטף וצובע, מחלחל אל גידים – מי תהום זכים. שוטף לבן של ציפורניים – קווים שחורים אנכיים.

“אפשר לראות ואין הסתרות

או

רדוקציה ללא סוף על פני שטח

שאינו נגמר.”

אומר.

“השטח שלי,”

אומר לעצמי,

“משולש צבוע דיו סגול

של

עט שלא נספג

ופג."