השמש דיממה לתוך הקבר שבין צלעות ההרים המאפילים. רוח חמה נשבה על אף העונה הסתווית. העצים היו שמוטי ענפים, האדמה קשה וכבדה כעופרת. ג'רה התקשתה ללכת, אף שהשביל היה חלק ושטוח. היא הלכה כבר ימים על גבי ימים, אוספת רגעים של סבל כמעין פקדון שיש לפרוע. מאז עזבה את תחנת המסחר של אלבורן, היא בקושי ידעה שינה. רק ריתמוס של הליכה מדודה, חורקת שיניים, אל הטירה של האשה לבנת הצוואר. השביל היה רצוף מכשולים בלתי נראים שגרמו לה למעוד, חילצו מפיה חרפות. אילו לפני שנה היה אומר לה מישהו שתעמוד בקצה הארץ הנודעת ותקלל בשפתו של מלח צהוב שיניים, היתה צוחקת. אבל העולם שופע דלתות חידתיות. היא נשאה את ראשה מהשביל, ואז ראתה אותה.
הטירה ניצבה בראש גבעה שהיתה זקופה ככתף מתגרה. היא היתה לבנה כעצם וצריחיה המחודדים דקרו את השמיים המתקדרים. גרם מדרגות חצוב בסלע הוביל אליה, מנוקד בטחב ועשבים שוטים. החלונות היו צרים ואטומים כאילו כוסו בדיו. ג'רה נעצרה לבהות בה כמה רגעים, עיניה בולשות אחר כל פינה וכל סדק. היא מחתה זיעה מעל מצחה וליקקה אותה; המים שהיו בתרמילה אזלו כבר לפני זמן רב. אז החלה לטפס במעלה המדרגות.
כעבור זמן מה - אולי דקות ואולי שעות, תחושת הזמן אבדה לה - מצאה עצמה ניצבת מול שתי דלתות שעם. מקוש נחושת בדמות אריה פער את פיו מולה. היא התנשפה עמוקות, משננת במוחה מילות הרגעה שלימד אותה האיש מאלבורן. אין שום טעם להיתפס לבהלה דווקא עכשיו. היא לא עשתה את כל הדרך הזו רק כדי לסגת.
ג'רה חבטה בלסתותיו של האריה. קול עמום נשמע מהצד השני.
היא חיכתה. נשימה אחת. נשימה שניה.
היא חבטה בו שוב. שלוש נשימות. חמש.
לבסוף נשמע קול מרוחק, נשי.
"מי זה בא?"
התשובה המוקפדת שהכינה חמקה ממוחה של ג'רה.
"נוסעת בדרכים, גברתי," אמרה בקול שעלה אך במעט על לחישה. "אני זקוקה למים ו... מחסה. הלכתי מילין רבים, ואין שום אכסניה בסביבה."
דממה.
"בבקשה, גברתי." ג'רה אימצה לקולה נימה מתחננת. "אני עייפה, וצמאה. לא אשאר הרבה. רק מים. בבקשה."
עוד דממה. ג'רה דימתה לשמוע קול נעליים מחליקות על הרצפה כמו נחש האורב לטרפו. היא השפילה את עיניה, מנסה להיראות ביישנית. הכובע הרחב שכיסה על ראשה הקל את המלאכה.
הדלתות נפתחו בתנופה, וידיה של ג'רה צנחו לחיקה, שמוטת לסת.
האשה לבנת הצוואר כלל לא היתה מה שציפתה שתהיה. היא דמיינה לעצמה יפהפיה ששערה שופע ומתפתל, שגופה כלא לתשוקות וחורשה להתפרקדויות. האשה שנגלתה לפניה היתה בת גילה, אולי אבל נראתה כאילו גילה כפול מכך. פניה היו סדוקות ומתפוררות, ועל לחייה היו סימנים של סומק דהוי. גופה לא היה כליל התשוקה - מלא אדמומית כאשה הטובלת בסבון יומם וליל. היא היתה לבושה שמלה סגולה גנדרנית, וארשת פניה היתה עליזה להפתיע.
"שלום לך, הנוסעת בדרכים! בואי, בואי תיכנסי, תאכלי, ומיד תעופי. יש לי עניינים חשובים."
האשה הסתובבה בתנופה ונעלמה מעיניה. ג'רה פסעה בעקבותיה, מנסה להשתחרר מהשיתוק שפשה באיבריה.
ריח מוכר להחשיד עלה באפה מיד כשנסגרו הדלתות מאחוריה בטריקה. זה היה ריח מרק השעועית שהיתה מכינה לגארת בכל יום שני. היא זיהתה היטב את הציפורן שהיתה מוסיפה ביד רחבה ואת הזעפרן שתמיד אהב בו.
אבל זה לא היה הכל. כשהביטה סביב, נוכחה לדעת שביתה הישן קרם עור וגידים לנגד עיניה ממש. הנה הכורסה שלו, שבה נהג להקטיר מקטרות ולהתלונן על מצב השוק; הנה הראי, בו נהגו להביט זה בזו, מחובקים והוגים בשלל תהיות; כאן המיטה שלהם, בה נהגו לישון, להתעלס בלי מצפון ולהקניט זה את זו בלי הפסקה; על הקיר נקרע חלון עם סדק דמוי שושנה במרכזו, שאף פעם לא מצא את הזמן לתקן ושדרכו נכנסה רוח צפון מקפיאה. היא חשה מעורערת כליל, כאילו נכנסה לחלום בעודה ערה.
"תתעלמי מכל המבולקה הזאת," אמרה האשה לבנת הצוואר. היא התיישבה - קרסה, ליתר דיוק - על מה שנראה ככס מלכות מוזהב, שהיה שונה מיתר התפאורה. "זה ממילא נחלת העבר."
ג'רה ניתקה מבטה במאמץ מהחזיון הזה ונפנתה להביט באשה שישבה על הכס כמו מלכה מודחת. פניה דמו עכשיו לפני אריה כחוש ומורעב. העמדת הפנים נשרה ממנה באחת.
"איך את מעזה?" היא לחשה.
"אה, ילדתי?"
"יצור זקן ומעוקם שכמוך. איך העזת בכלל לעשות לי את זה?"
האשה הטתה את ראשה הצידה, תמהה. "דברי בבירור, הנוסעת בדרכים. אולי תסירי את הכובע, שאוכל להבין אותך."
ג'רה קרעה את הכובע מעל ראשה והשליכה אותו. ידיה נקמצו לאגרופים. "את לא מכירה אותי. אבל את עוד תכירי, נפקנית רוצחת גברים שכמוך!"
זיק של הכרה ניצת בעיני האשה, ואחריו זיק של חיוך. "זו את! הייתי צריכה להכיר אותך. קולך, עינייך! ובכן ג'רה יקירתי, תרגישי בבית." היא צחקקה לעצמה.
"את לא תצחקי עוד הרבה. לא אחרי שאני אסיים איתך. את חושבת שעשיתי את כל הדרך הזאת כדי להחליף מרשמים לעוגות?"
"ג'רה, ג'רה, ג'רה." האשה טלטלה את ראשה. "אני לא המפלצת שחלמת עליה. אני בכלל לא מפלצת, אחרת מה היה לו לחפש אצלי, לגארת היקר? את יודעת מה חלקנו יחדיו, לא?"
"תסתמי, כלבה שקרנית." ג'רה החזיקה בידה דוקרן קרח.
"באת כמו קוטל דרקונים, מה? נכונה להרוג או להיהרג. נאמנות שהיא מעבר לקבר. אבל אני לא פושעת, ג'רה יפתי."
"את רצחת אותו." ג'רה דיברה בקול מאובן. "את לקחת אותו ממני ואז הרגת אותו."
"את חושבת?" האשה התרוממה בעמל והצביעה על ביתה המצוי בתוך הקירות האפלים. "אני הבאתי אותו חזרה הביתה! למקום שאהב. לאשה שאהב. לא לקחתי אותו למחוזות סודיים ומלאי תשוקה נבובה, שם הפין הוא הנואם היחיד והפות היא אולם הכנסים. זה לא פונדק לנערות-שגל ונוודים חסרי פורקן. הפכתי את הטירה הבודדה שלי למקום שיאהב, לפינה החמה שלו בעולם."
"אני הייתי הפינה החמה שלו!" צעקה ג'רה. "את בסך הכל חיקוי עלוב!"
"האמנם?" האשה חייכה. היא התקרבה אל ג'רה, לוכדת את עיניה במבטה המהפנט. "המשחק הוא חזות הכל, ג'רה אומללתי. הביטי בנו!" היא תפסה בכתפיה של ג'רה והסבה אותה אל מול הראי. ג'רה ראתה בה שתי נשים: האחת נואשת וזועמת, השניה פתיינית נטולת שפיות.
"אותן עיניים! נחושות להשיג את שהן חפצות בו. רואה את השרידים הללו?" ידה של האשה ליטפה את לחייה. "תפר פה, פיסת עור שם, איפור כבד, שיקוי כשפים מעמק הרפאים, והוקוס פוקוס! אני ג'רה בכסות הולמת. אני יודעת מה את אוכלת בבוקר, איך את רוקדת לצלילי הקתרוס, היכן להניח את ידיי כדי לגרום לך להינמס. ומי לימד אותי את כל זה? יקירך הנאמן. הוא בא אליי ומצא אותך בי."
"את משקרת," אמרה ג'רה, אבל המילים יצאו מפיה חסרות כוח.
"למה שאשקר?" האשה הביטה בהשתקפויותיהן, עיניה נוצצות כאבני חן במכרה נטוש. "אני עשיתי איתו חסד. אני נתתי לו את מה שאת כשלת מלהשיג. התחפושת הזאת היתה רק כדי למרק את רגשות האשם שלו. אין מעשה טוב בלא ידיים מלוכלכות."
"ואז הלכת ורצחת אותו," הטיחה בה ג'רה, מתנתקת ממגעה.
האשה צפתה בה בלא אומר, חיוך קל נסוך על שפתיה.
"אמרי לי, ג'רה כלילת היופי, אבירת הנקם, האם אהבתך נוסקת מעל לשמיים ומתחת לסדקי האדמה? האם האהבה תגרום לך לחצות תבל מקצה לקצה? להרחיק לכת במחשבה ובמעשה? האם את אוהבת עד כדי כך שאת מוכנה להרוג?"
ג'רה לפתה את הדוקרן בעוצמה רבה כל כך שפרקי אצבעותיה הלבינו.
"לשם כך את נמצאת כאן, הלא כן? כדי להוכיח את טוהר אהבתך. ואת מוכנה להרוג אותי בשל אהבתך לגבר שדמו יבש כבר מזמן ועצמותיו נבלעו באדמה פוערת הפיות. אבל, יפת-אופל שלי..." האשה משכה בכתפיה, וג'רה שמעה קול פקיקת עצמות, כאילו התנועה הזו היתה למעלה מכוחה. עורה של האשה היה חיוור כל כך שכמעט ויכלה לדמיין את איבריה הפנימיים מתנועעים כרוחות רפאים עצלות.
"... כך גם אני. אני הרגתי למען האהבה. ולא הייתי חוזרת בי גם אם כל צבא הפורעים היה משכים לפתחי."
"הרגת אותו כי אהבת אותו?" המילים נמלטו מפיה של ג'רה במאמץ. היא דמיינה את עצמה מרסקת את גופה השברירי של האשה בידיה הריקות, אלא שבאורח מוזר, היתה מהופנטת מדיבורה החרישי.
האשה הביטה בה והנידה בראשה, קפלי פניה נעים כבגד רופף. "לא, לא אהבתי אותו. ליבו, כמה שהיה מיוסר בתאווה ואשמה, היה שייך לך. אהבתי נתונה ל... דברים אחרים."
היא פרשה את זרועותיה, חושפת כתמים כהים שכיסו את גופה כחברבורות. "לא הספקתי הרבה מאהבתי. המחלה החישה את קיצי. לכן עלינו ללפות כל מה שנוכל, לא כך, ג'רה בישת המזל, מטרונית הכיליון? לעולם אין לדעת מתי הבעל ינטוש והגוף יבגוד. או מתי יגיע זר ומוות בידיו."
"תשתקי כבר," נהמה ג'רה. אחיזתה בדוקרן הכאיבה לבשרה.
"עשי בי כרצונך," לחשה האשה לבנת הצוואר. "אבל את זאת אני מבקשת ממך: בשקט ובמהירות. הגוף הזה כבר סבל דיו."
ג'רה הנהנה, אף שדיבורה של האשה היה בליל מילים עקר מבחינתה. האשה ריפתה את גופה בכס ופתחה את פיה כאומרת לצרוח, אבל רק שתי מילים בקעו מפיה: "הרמס, נערי!"
ג'רה גהרה מעליה והניפה את הדוקרן.
זה לא ארך זמן רב.
לאחר מכן, ידיה טבולות בדם ושפתיה ארגמן, הרימה את ראשה, מבולבלת כאילו קמה משינה. יללה רחוקה עלתה באוזניה. היא השפילה מבטה במבוכה אל האשה המתה השרועה לרגליה, גפיה פשוקות וגופה מנוקב.
היללה נשמעה שוב, מימית ובוכיה. ג'רה ניקתה את הדוקרן בשולי מעילה ותחבה אותו לכיסה. היא חדלה מלנוע, חדלה לנשום, והקשיבה.
עוד יללה של בכי. ג'רה עקבה אחרי הקול. גרם מדרגות מיושן הוביל את רגליה הלאות מעלה. היא נשענה על הקיר מדי כמה צעדים, כיוון שקלטה שאינה נושמת. כשהגיעה למישורת ראתה עששית דלוקה וקיר מכוסה בשטיח שעליו כבשים נרדפות בידי כלב חייכן. דלת עץ שבתוכה נקבעה זכוכית צבעונית כמו נולדה מתוך הקיר. היללה עלתה מאחוריה, מלווה בגניחות חרישיות, מכמירות לב.
ג'רה קרבה אל הדלת, עורה סמור ואבן כבדה שוקעת בתוכה. הכל התברר עכשיו כאילו הסיר מאן דהוא לוט מעל מחשבותיה. היא עצמה את עיניה, יודעת שבשניות הבאות ייקבע גורלה, לכאן או לכאן.
אצבעותיה הלחות סגרו על הידית ופתחו אותה. רגליים נוזליות לקחו אותה פנימה.
"ששש, קטנצ'יק. אמא כאן."
