המכתב

אני קורא אותו שוב ושוב,עם עצב מלא בעיניי,התחושה עצמה רק מתעצמת ומתגברת בכל שנייה העוברת.
השורות העמוסות בתוכן ובדברים כבדים,ושורת התמחומים{אם אפשר לקרוא לה ככה}לא ממש מעודדת אותי או בכלל מנחמת אותי.
אני תוהה לעצמי למה עזבת...מה היה רע לך כ"כ איתי?
אני לא יודע בטח ובטח שגם אני לא אדע,כי את במקום אחר,ואני פה בחדר,עם המכתב הארור,ועם העצב עמוק בתוך הלב.
דמעה זולגת לה ומרטיבה את המכתב בפעם המי יודע מה.
אני אהבתי אותך ואת?את עזבת אותי!עזבת אותי והותרת אותי בייאוש עמוק.
את יודעת...אני חושב תמיד שזה חלום ובסופו אני אמצע את עצמי,מתעורר בלילה,במיטה,עם אותו בנאדם שאני אוהב שחשבתי שהוא עזב אותי.
אבל תנחשי מה?בסוף זה אף פעם לא חלום,בסוף זה תמיד המציאות.
אתם יודעים,לפעמים אני מרגיש את הכאב הזה שמפלח לך את הלב,ואת הכאב הזה שפשוט חותך וקוטע את כל הזכרונות ואת הרגשות שהרגשת כלפי אותו אדם אהוב,מה לעשות...זאת הבדידות.
ואת?את בטח מצאת מישהו אחר למשחקים שלך,מצאת מישהו אחר להזדיין איתו,תקופה בשבילי שהיא די מחורבנת.
אני מנסה להמשיך בחיי,בלעדייך,זה קשה מאד,עצם זה שאני כותב את זה פה מעלה שוב ושוב את הכאב העז שמפלח ומבתר את ליבי.
אני חושב שלא אמצא שוב מישהי כמוך...היה לך את הקסם המיוחד הזה שלך,שאף אחד לא יכל להישאר אדיש,והחיוך,היה לך חיוך שאי אפשר לשכוח בקלות,ובכל שנייה שחייכת אליי כאילו הרגשתי הקלה,אותו חיוך ששבה אותי לראשונה כשראיתי אותך,איננו נמצא פה עוד.
אני פה בחדרי קורא את המכתב שוב ושוב,עם דמעות הממלאות את עיניי,חושב לעצמי מה היה קורה אם היינו ביחד.
היה לנו בית פרטי?עם שלושה ילדים?2 מכוניות?כלב קולי?
אני לא יודע,רק דבר אחד ברור לי,שהחיים לעולם לא יהיו מאושרים בלעדייך.
אני לא מבין למה אני עדיין שקוע במחשבות עלייך או על המכתב,אחרי הכל עזבת לפני עשר שנים.
כנראה בגלל שאני מוצא את עצמי עם אותו כאב,רק לבד,בלעדייך,בלי הנפש התאומה שלי.
נשארתי לב,כל מי שסביבי מת,אפילו את לבסוף הותרת אותי בעולם הזה לבד.
הרופא שחשבת שהוא בנאדם יותר טוב ממני,בסוף היה גרוע יותר ממני,דבר אירוני כשאני חושב על זה.
אותו רופא שחשבת שהוא בנאדם טוב,אנס ורצח אותך.
לפעמים אני נכנס למחשבות טורדניות של נקם ושמחה,שהגיע לך למות,שלא היית צריכה לעזוב אותי ככה.
אבל מהר מאד הרגש מתחלף לעצבות ודיכאון תמידי.
לא היה לי אף אחד בעולם האכזר הזה חוץ ממך,נראה כאילו שבתקופה שעזבת אותי העולם נעצר ואינו המשיך להסתובב,לפחות כך עבורי.
את יודעת לפעמים בלילה אני חולם חלומות מסויטים,ומתעורר מהם שטוף בהלהשטוף זיעה.
וישר אני משוטט עם עיניי לצידי מיטתי,מחפש אותך,רוצה לחשוב שהכל היה בעצם חלום.

והנה אתם קוראים את המכתב שהותרתי,עדיין בבהלה מהמחשבה שהתאבדתי.
תמיד אמרתי לכם שבסוף הכאב ינצח,תמיד אמרתי לכם שהבדידות  תהיה המנצחת.
מה עכשיו קורה מפה?אני לא יודע.
אני בטוח רק בשני דברים למרות שכשאני חושב עליהם,אני כם לא ממש בטוח לגביהם כלל וכלל.
הכאב הזה שקורע את הלב לגזרים ומשתק אותו,אינו עוד חלק ממני.
והחיפוש אחרייך בעולם הזה ובעולם החדש{המתים} לא יסתיים לעולם עד שאברר למה השארת לי את המכתב שרשרת הזה,כשלבסוף גם אני הותרתי את המכתב שלי,ועזבתי.