קטע מיומן 20.1.2010

שאלתי את הבחור טהור העיניים, כיצד הוא מצליח לעשות זאת?

לעשות מה? הוא שאל.

"לשמור על העיניים שלך כל-כך טהורות."

"אני בוכה."

זה תפס אותי לא מוכן.

"וזה לא הכול." הוסיף, "אני גם מאזין לגשם, כשהוא יורד. ומחייך בקריצה לזרים ברחוב, ומלטף כלבים עזובים, ונותן שקל לקבצנים, ובסוף – בלילה-בלילה, לפני השינה – אני בוכה על הכול, וככה העיניים שלי, שהן לא יותר מצוהר לנשמתי, נשארות טהורות ונקיות."

שערו כבר נשר ברובו, ספק-גנטיקה, ספק-דאגות. אך חיוכו היה כנה, ועיניו טובות. לחיצת ידו התכווננה לפי מידת הלוחץ. אם לחצוהו חזק, לחץ חזק – ואם חלש, אז חלש.

והוא היה מספר סיפורים על אידיאות גדולות בשמיים, על אהבה ועל אמת – וניכר שהוא רוצה בטוב אך גם כי אין לו שום מושג איך להשיג אותו.

אני זוכר את הבחור – פגשתי אותו בכל פעם כשהבטתי במראה, או נותרתי לבדי מול דף ועט...

כמה זמן עבר מאז?

כזמן הלוקח לאדם לאבד את תמימותו. אולי רגע בודד, ואולי עשרות שנים. ומי האדם שמביט בי חזרה, בעיניים אפורות וחסרות פניות? מדוע לא מאזין הוא לצלילי הגשם המתופף על הגגות? מדוע אין הוא מלטף כלבים תועים, או מחלק מעות לעניים? מדוע אינו בוכה עוד על העולם, ומנקה טוב-טוב את נשמתו המזוהמת? מדוע מניח הוא לה להישאר מלוכלכת מכל זוהמת החיים?

הרבה תירוצים באמתחתו. הוא יגיד שעליו לשמור על עצמו. שעליו ללמוד איך לחיות עם העולם, לפי חוקיו, ולא לצאת כנגדו. שדרך על יותר מדי צנינים מכדי ללכת יחף... אבל זהו הכל שקר!

אין דבר כזה!

לא קיים אדם שדרך על מספיק קוצים בשביל שלא יילך ייחף.

ולא קיים אדם שנשמתו מלוכלכת מכדי שיבכה...