פרק 2 מתוך 4
לפרקים נוספים
2.
"היי חמוד!, איך קוראים לך?”
לא עניתי. אני לא עונה לנשים עם שפם.
"הוא יודע לדבר נכון?” היא הקשיחה מעט את שפמה לכיוונה של מדריכת בית היתומים.
"כן, כן יוקי יודע לדבר טוב מאוד, הוא המצטיין בכיתת העברית שלנו, הוא אמר אפילו שהוא רוצה להתחיל לכתוב סיפורים"
(מה ששכחה לספר הבת-זונה זה שאני גם יודע לקלל! בכל מיני שפות)
השפם המשיכה לבחון אותי כאילו עוד שנייה היא תוקעת בי איזה ביס עסיסי.
"בן 10 אמרת כן?”
"כן"
"אוקיי... אני אקח אותו"
"טוב מאוד, בחירה מצויינת" זרחה המדריכה
(בחירה מצויינת י'סתומה? מה אני רהיט? כנראה שגם היא פשוט שמחה להיפטר ממני)
השפם, אסתר קראו לו, אספה אותי עוד באותו הערב מבית היתומים.
"אני מקווה שתגלה לי יום אחד את השם האמיתי שלך יוקי" אמרה בניסיון התחבבות הראשון מני רבים.
מבט בעיניים, מבט בשפם. אין לה סיכוי.
לא הצלחתי להתקרב לשלבי במשך חמישה הימים שבאו אחרי. לפתע המעון נראה שומם.
מרחוק נראה היה כי היא הולכת ומזדקנת במהירות מפחידה.
היא הסתגרה בתוך עצמה, רוב היום אל מול מסך הטלוויזיה –
מיץ' והבלונדינית (יכול להיות שהחליפו שחקנית?!) כבר הגיעו לשלב החלפת הנדרים (מזל שהוא לא יהודי).
ואני?
שוב הרגשתי לבד.
הלכתי במסדרונות השלווים של המעון, בשעה כזאת של בין ערביים תמיד הוא היה מתמלא בשקט מופתי, מרבית הדיירים היו בחדר האוכל או שתפסו שנת צהריים קלה בחדרם, עובדי הבוקר היו אט אט מוסרים תפקידם לעובדי הערב, קרני שמש אחרונות חדרו מבעד לחלונות הפסיפס הצבעונים בעדינות מלטפת וצבע את הקירות במגוון צבעי הקשת.
"זרעי קיץ נשאים ברוח, מעירים זכרונות ”זמזמתי לעצמי.
ודווקא החורף הוא הראשון שקפץ למחשבותיי.
החורף ההוא שבו בפעם הראשונה סוף סוף אזרתי אומץ ושאלתי אותה "את ככה מלידה?”
"מה? אישה יפה ונחשקת או שאתה מדבר על הכסא שדבוק לי לתחת?” היא צחקה ברשעות אופיינית
"לא...התכוונתי ל.. כאילו..” גמגמתי
"לא, אני לא נכה מלידה" היא ירתה לעברי לפתע בעוצמה שברירית
"אז... מה כאילו...?”
היא שתקה, מבטה הלבין. נגעתי בה.
הגשם שנזרק בכבדות על גג המעון השקוף היה התפאורה ההולמת והרעמים היו כפסקול מושלם.
היא סובבה אליי את גבה כך שלא אראה את הנכה האצילית הזאת נשברת והחלה להתגלגל במסדרון לכיוון היציאה.
"מה את עושה משוגעת?! יהרגו אותנו אם מישהו יראה!! ורגע... את תרטבי!”
היא נעצרה לרגע והסתובבה אליי, הזמן עמד מלכת, עינייה הכחולות זרחו אליי מקצה המסדרון, המלאכים כאילו שרו מתוך שיערה הבהיר הגולש על כתפיה. אני מאוהב. אתן הכל בשבילה.
הכל בשביל שלבי.
"אם אתה רוצה לשמוע את הסיפור שלי תצטרך להביא אתך מגבת" לחשה בעוצמה אימתנית
"אבל...אבל...” לא היה לי סיכוי מולה.
כשגרתי בבית היתומים “אושר לכל”, עברה בין היתומים ה"וותיקים" אגדה ישנה על אשמאי זקן אחד שהיה המנהל הלפני- קודם של המקום.
היחידה שהכירה אותו, כך על פי השמועה, הייתה אם הבית המיתולוגית תקווה חג'בי התימנייה האילמת (תימניה אילמת זה אוקסימורון?! אה שלבי?) שלה תמיד, אבל תמיד היה ריח של סחוג.
והאגדה סופרה כך:
באותם ימים היה אחד מתפקידי המנהל בבית היתומים (תפקיד שעבר כבר כמה גלגולים מאז אותם ימים – היום, מה שנשאר ממנו, זה בעיקר המון ניירת) לעבור בסוף היום (רבע לשמונה - כל ערב) עם הפנס הקטן בין כל הילדים ולוודא צחצוח שיניים, סידור שיער (שחלילה לא יהיו כינים), הכנת שיעורי הבית וסידור המצעים.
לפי האגדה, היה המנהל אדם קשוח מאין כמוהו וכאשר מצא חשש לפגם בהתנהלות אחד הילדים היה לוקח אותו ל"צינוק" ושם מעניש אותו.
ערב אחד, כך מסופר, נלקח אליהו שמרלינג, אחד מהפרחחים הידועים של בית היתומים לדורותיו אל ה"צינוק" עקב סידור מרושל של הסדין.
אליהו צרח זעקות עזרה רמות ושוברות לב כאשר פנסי מסדרון בית היתומים הבהבו על פניו בחצי- עלטה מבעיתה תוך שהוא נגרר בשאגות האימה של המנהל אל המדרגות המובילות אי שם לצינוק.
למחרת נמצאה גופתו חבוטה ואנוסה כ-20 ק"מ משם על הכביש הראשי מתבוססת בשלולית של דם ואילו המנהל- נעלמו עקבותיו כלא היו.
ישנה סברה שרוחו של המנהל עוד מגיחה מדי פעם, בוחרת ילד מרושל ומעלימה אותו אל ה"צינוק".
כשסיפרתי לרון- רון הג'ינג'י את האגדה באותו הערב וכאשר חזרתי עליה למחרת עם אפקטים מיוחדים ועם תמיכה של חבר'ה וותיקים ראיתי את פניו מלבינות ואת עדשות משקפיו הענקיות הולכות ומתכווצות כמו אישוניו.
לילה אחר כך אפלה, פנס, סדין, רוח פרצים ועיוות קול מוצלח למדי כבר עשו את העבודה בשבילי.
כל מה שנותר ממנו למחרת היו רק זוג המשקפיים שנפלו במנוסתו.
תיארתי לעצמי שיברח למרפאה, לחכות להוריו ושהמדריכה כבר תחזיר אותו. כרגיל.
אך זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי אותו.
"הזדרז, המכולת עוד מעט נסגרת!” צעקה אליי אסתר- שפם
"אז תלכי בלעדיי!! אני בכלל לא רוצה לבוא" צרחתי מהחדר.
החדר היה המקלט האחרון שלי, הצ'אנס האחרון לחיים נורמליים.
היה זה כבר השבוע השני שלי אצלה והיא דאגה לכל תהליכי הקליטה שלי בבית מכיוון שבעלה, שאני ממש מתקשה להיזכר בשמו, היה בעוד אחת מ"נסיעות העסקים" שלו עם ה"מזכירה האישית" (שבטוח דואגת להסרת שיער ממקומות אסטרטגיים).
החדר היה שקט ויציב, סוג של מקלט, לזכותה של אסתר ייאמר שהיא התאמצה, אפילו מאוד.
היא סדרה לי מיטת יחיד מתקפלת, שולחן כתיבה אפור קטן (שעליו משום מה אגרטל עם ורדים בצבע אדום), מעליו מדף עם מגוון ספרים די מכובד (היה שם שרלוק הולמס, הנסיך הקטן, פיטר פן, אליס בארץ הפלאות ועוד כמה שלא זיהיתי אבל נראו די לטעמי) וארון בגדים (עם רגל שבורה ומדף עקום אבל עדיין יותר ארון ממה שהיה לי בבית היתומים או בכל מקום אחר).
דווקא מצאה חן בעיניי העובדה שיש לי מקום פרטי משלי.
נכנסתי לפיאט הקטנה שלה- היא עיקמה אליי חיוך מתאמץ על אף האיחור האופנתי שלי.
זה דווקא מצא חן בעיניי.
יכול להיות שאולי אני עוד אצליח להתרגל אליה חשבתי. בעצם, למה לא לתת לזה צ'אנס?
אסתר העבירה לרוורס ויצאה מהחניה הפרטית לעבר הכביש הראשי שמקיף את הבית.
כשהרכב הישן התייצב (פיאט אחרי הכל) היא שילבה להילוך ראשון והחלנו לנוע לכיוון הכביש הראשי.
הילוך שני- שלישי- רביעי.
אסתר הגבירה מהירות. השפם הגיב בסינרגיה מושלמת.
שלישי- שני- ראשון.
עצרנו ברמזור.
היא הביטה בי. הבטתי בחזרה.
אני חושב שאיזשהו חיוך הדדי התגנב שם בתוכו.
היה משהו בשקט המתוח הזה. הייתי צריך לדבר. הייתי צריך להגיד לה שאני אתרגל... שאולי עוד... שאולי עוד היא תהיה לי לאימא אבל...
המשאית הכתה בנו בעצמה אימתנית- טונות של ברזל הדפו אותנו, הפכו את הרכב על גבו שוב ושוב- חבטה אדירה בקיר, יד מרוסקת , רסיסי מתכת מכל עבר, מפרקתה השבורה של אסתר, דם סמיך כמים, דוקרני הזכוכית שננעצו בגבי ובראשי, “אתם בסדר? שמישהו יעזור להם! אלוהים מה עשיתי?!?”, סירנות, צבעים, "אין דופק- קחו את הילד עכשיו!” “הוא כבר לא יחזור ללכת".
והשקט חזר.
