.
קברו את יוני ביום סוער של תחילת ינואר. מטחי גשם קרים הצליפו בחבורה הקטנה שליוותה את המת בדרכו האחרונה אל חלקת הקבר הטרי. בראש צעדו שלושת האחים, מיקו במרכז, שתי אחיותיו מצדדיו. רעם מתגלגל קרע שוב את דממת בית הקברות ומיקו הרהר בהספד שנשא דקות ספורות קודם לכן ברחבה המרוצפת המקורה, אז רעם הקדים את תחילת דבריו והוא פתח במילים שלא תכנן, "גם השמים מבכים את אחינו", והמשיך במילים נרגשות, שנכתבו מראש, אשר ביטאו נאמנה את תחושותיו:
" כל חייך היו קודש למשפחה. מגיל 14, לאחר שאבא נלקח מאיתנו, היית עבורנו לא רק אח בכור, היית גם אב, מפרנס, תומך ומנחם, משענת לאמנו השבורה. נשאת את כל המשפחה על כתפיך הצרות - כתפיים של מתבגר שלא ידע נעורים מהם - לקחת על עצמך נטל שאף ילד בגיל זה לא צריך לשאת. וויתרת על אושרך הפרטי למעננו, לא נשאת אישה, לא הולדת ילדים. וגם לאחר-מכן, כשכבר רווח לנו, כשכבר יכולת להרפות ולעשות לביתך, המשכת לתמוך ולסייע, ראית בילדינו ילדיך ובנכדינו נכדיך, אנחנו היינו כל עולמך....."
רק בתום השלושים, לאחר ששבו מגילוי המצבה, הרהיב עוז בנפשו לחזור לבית אחיו ולפתוח את הכספת. איש לא פקד את המקום מאז מות דיירו, שבעה ישבו בביתו. הסתובב בדירה המיותמת, הנזירית משהו, בעלת הריהוט הפונקציונאלי ונעדרת כל קישוט; מיטת אחיו - ממנה הובל בדחיפות לבית חולים משהורע מצבו - עמדה סתורה ועל הכוננית הצמודה היו מונחות עדיין אריזות התרופות ומשככי הכאבים שנטל. ביומו האחרון בדירה, כשכבר חיכו לאמבולנס שלקח את יוני לנסיעתו האחרונה שממנה לא שב, למרות הכרתו המעורפלת כתוצאה מהסמים שנטל להקלת סבלו, הצביע לכיוון הכספת וחזר על מספרי הצופן. בקולו הסדוק, כשתחינה בעיניו, הוסיף: "את המכתב שיש שם תקרא רק אחרי מותי".
מיקו פתח את הכספת, הוציא את תוכנה, הניח את הדברים על השמיכה שעל המיטה ושקע בכורסה המוצבת בסמוך, כורסה בה בילה שעות רבות בחודשים האחרונים. הועסקה מטפלת סיעודית בטיפול בחולה, אך הוא החליף אותה מדי יום בחמש לפנות ערב ואת לילותיו עשה בחודש האחרון על הספה בסלון. אשתו גילתה הבנה למצב, אמנם להם עוד שתי אחיות אך לא היה מטיל עליהן את הטיפול בצרכי הגוף של אחיהם החולה. יוני התחנן שישכור מטפלת ללילה שיחליף את זו של היום, אך הוא סירב, "את המעט הזה אני יכול לעשות למענך," התעקש.
שלוש מעטפות מצא בתוך הכספת, שתיים חומות שוות בגודלן והשלישית לבנה, קטנה ועבה יותר שעליה נרשם בכתב ידו של אחיו - "ליניב". מיקו כבר ידע מה נמצא באותה מעטפה, "הכנתי כבר את המתנה לבר המצווה של יניב וגם כתבתי לו ברכה, למקרה שלא אספיק..." אמר לו יוני זה מכבר.
נטל את המעטפה הקטנה לידיו. "לא הספקת," ביטא את המילים בקול, לחלוחית פשטה בעיניו והוא נאנח. מישש את המעטפה השמנה מבלי לפתחה. "נדיב כתמיד," הרהר.
הניח את המעטפה המיועדת לנכדו על המיטה ופתח אחת מהמעטפות הזהות אשר הכילה את צוואתו של יוני. עבר ברפרוף על הכתוב מבלי להתעכב על פרטים; כפי ששיער, לא היו שום הפתעות: כל רכושו עלי אדמות, כולל הבית לכשיימכר, חולק שווה בשווה בינו לבין שתי אחיותיהם.
הניח את הצוואה חזרה במעטפה ונטל את המעטפה האחרונה עליה התנוסס הכיתוב "למיקו בלבד". ידו רעדה כשהוציא את תוכנה.
לא רק מילותיו של יוני "תקרא רק אחרי מותי", גרמו לו להבין שישנו סוד בחייו של אחיו. הוא חש באותו סוד לאורך השנים, מגיח מדי פעם ברגעים הכי לא צפויים, בעתות של שמחה משפחתית כשכולם חוגגים ורק מבטו הרדוף של יוני העיד על נפש מיוסרת. הוא חש בו גם בשתיקות מוזרות שבהן התעטף לעתים, בהתכנסויות פתאומיות בתוך עצמו הלא אופייניות לאדם פתוח וחברותי כמוהו. הוא זוכר לפחות שני מקרים בהם אחיו היה על סף ווידוי, שניהם קשורים באמירות שלו בנוסח הדברים שאמר בהספד, כשהטיף לו על שדאג כל חייו לכולם ורק לעצמו לא דאג.
"קשה לי עם הקורבן הזה שלך, עשית הכל למעננו ורק על עצמך לא חשבת..." אמר לו בפעם האחרונה ששוחחו ליד מיטת חוליו, כחודש לפני מותו, כשעוד היה ערני דיו וקולו טרם נשבר ואִפשר לו עדיין לנהל שיחה.
"זו הייתה הכפרה שלי, הכפרה שלי על החטא שחטאתי לכם..." החל לומר והדברים נשארו תלויים באוויר כיוון שבאותו רגע צלצלו בדלת. הוא קם לפתוח, אחותם דורה ובעלה נכנסו לבקר את החולה והרגע חלף. יוני לא חזר לדבר על הנושא והוא עצמו לא שאל. שמא העדיף לא לדעת, חשש לגלות מה מסתתר מאחורי האמירה המפתיעה?
מתוך המעטפה הוציא אסופת דפים נושאי תאריכים הכתובים בכתב ידו המוקפד של יוני שהלך והדרדר ככל שהתקדמו בתאריך והפך רועד וקשה לקריאה. נטל את אחרון הדפים, שורות אחדות משורבטות בכתב יד גדול ורועד, שונה כל כך מזה שהכיר. על פי התאריך הסיק שהדברים נכתבו כשבועיים לפני מותו של אחיו. צמרמורת חלפה בגבו כשקרא:
"אני חש שימי ספורים. אתה ישן בחדר הסמוך ואני מצאתי קצת כח לשרבט מספר מילים, אולי האחרונות שאכתוב בחיי. עוד מעט מסע ייסורי יגיע לקיצו, לא רק ייסורי הגוף אלא גם ייסורי הנפש. בדפים אלה פרקתי מעל ליבי את הסוד שסחבתי מגיל 14. לא העזתי לחלוק אותו עם איש, אף לא איתך. מספר פעמים הייתי על סף וידוי וכנראה לולא הביקור של דורה אז, הייתי מספר לך. אך מוטב כך, מעדיף לא לראות את מבטך שעה שייוודעו לך הדברים. תחליט אתה אם לספר לאחיותינו, אני משאיר זאת לשיקול דעתך. אני הייתי מעדיף שלא ידעו. הצורך שלי באהבתן והערכתן, כמו גם בשלך, הפך אובססיבי, אוויר לנשימה עבורי, והחשש שהגילוי ישנה את יחסכם אלי היה בלתי נסבל מבחינתי. אך אולי הגיע הזמן שכולכם תדעו, שתפסיקו לראות בי זה שהקריב עצמו על מזבח המשפחה, שתבינו שזו הייתה דרכי לכפר על החטא שחטאתי לכם.
באהבת אין קץ ובחרטה עמוקה,
יוני
המשך יבוא
