2.
רק אחרי חצות, לאחר שאשתו כבר שכבה לישון, קרא את שאר הדפים שהיו במעטפה. בקושי רב עלה בידו להתגבר על הדחף הבוער לקרוא את הכל על המקום, לדעת סוף סוף מהו אותו סוד שעינה את אחיו. לא רק העובדה ששתי אחיותיו ובני משפחותיהן - אשר הגיעו לעירם לרגל גילוי המצבה -המתינו בביתו שיביא את הצוואה מנעה ממנו להמשיך לקרוא, אלא גם החשש כיצד הדברים ישפיעו עליו. הוא הרי "שקוף", לא מסוגל להסתיר דבר, הכל משתקף מיד על פניו והוא זקוק לתקופת צינון על מנת לא להסגיר דברים. אין זה מן התבונה לקרוא את הוידוי של יוני לפני שהוא פוגש את אחיותיו, הן הרי מכירות אותו מלגו ומלבר, מיד יריחו משהו, והוא לא יכול לדעת בטרם קרא את הדברים אם יחליט לשתף אותן בסודו של יוני. אילץ עצמו להכניס את הדפים חזרה למעטפה, הניח אותה יחד עם שתי המעטפות האחרות בתוך תיק המסמכים שלו ועזב את הדירה.
לאחר הקראת הצוואה המשיכו בני המשפחה לשבת שעה ארוכה בסלון ביתו, העלו זיכרונות עבר נוסטלגיים הקשורים ביוני וסעדו בצוותא את ארוחת הערב שהגישה אשתו. לאחר שהבית התרוקן , סייע לאשתו בהדחת הכלים ובסידור המטבח, צפו במהדורת החדשות וראו פרק נוסף בסדרה שעקבו אחריה. לא הצליח להתרכז, ראה בעיני רוחו את הדפים המונחים בתיקו כשבראשו מהדהדים דבריו של יוני "סוד שסחבתי מגיל 14, " והתפלל שאשתו תפרוש כבר לחדר השינה. באמתלא של בדיקת חשבונות בנק נשאר בסלון, אך רק כשהשתרר שקט בדירה והאור בחדר השינה כבה, הוציא מתיקו את המעטפה וניגש לקרוא את הדפים.
חזר וקרא שוב את דבריו הכתובים האחרונים של יוני, אלה שכבר קרא בדירתו. הניח את הדף על השולחן ונטל לידיו את שארית הדפים שהיו מחוברים בראשם בסיכת שדכן. שוב נתן דעתו לשינוי הגדול שעבר כתב ידו של אחיו במכתבו האחרון לעומת הדברים האחרים. על פי התאריך שבראש העמוד הבין שהדברים נכתבו כחצי שנה לפני מותו.
מיקו היקר
לא מצליח להירדם, כולי בוער וחש בולמוס לשפוך את הדברים על הנייר. מאז הבוקר, כאשר נחת עלי פסק דינו של הרופא שזמני כבר קצוב, שהמחלה התפשטה לכל האברים החיוניים ושאין כבר מה לעשות מלבד להקל על מכאוביי, אני חש צורך לחלוק סוף סוף איתך את הסוד שאני סוחב איתי מאז היותי נער. אינני מוצא כח בנפשי לספר לך את הדברים פנים אל פנים וגם עדיין לא יודע אם אהיה מסוגל לתת לך את המכתב הזה בטרם מותי. אולי אשאיר אותו בכספת בשבילך.
אז הנה, אאזור אומץ ואתחיל ישר מן השורה התחתונה: אני האשם באסון שפקד את משפחתנו ברומניה הארורה, בגללי אבא נעצר, התענה בעבודת פרך ומת שם בייסורים. אני הגורם למפלת משפחתנו, לפיטוריה של אמא מעבודתה, לעוני המנוון שידענו שם במשך שנים.
האם העובדה שהייתי רק נער בן ארבע-עשרה שטוף הורמונים שרצה להרשים נערה ואמר מילה מיותרת, רק מילה אחת מיותרת במקום הלא נכון, יכולה לשמש להגנתי? הייתי מספיק גדול לדעת אחרת, הייתי הבן הבכור, חכם לכאורה, אבא סמך עלי, שיתף אותי בדברים שהיו בחזקת סכנת נפשות ברומניה הקומוניסטית, חשש שאספוג את שטיפת המוח בה הלהיטו אותנו בבית הספר ואהפוך לעוד חסיד שוטה.
בתקופה החשוכה ההיא, כשפולחן האישיות של סטאלין היה בעיצומו בברית המועצות ובמדינות הגרורות שלה, הוא סיפר לי על פשעיו של "שמש העמים", על ששלח מיליונים אל מותם על לא עוול בכפם, על האינטלקטואלים בכלל והיהודים בפרט שחיסל מכיוון שפחד מהשפעתם על ההמונים הנבערים. הוא סיפר לי על הסופרים, המשוררים והרופאים שנעצרו, הוגלו למחנות וגוועו שם.
והוא גם סיפר לי רבות על מדינת היהודים הצעירה. כשהיה מדבר על ישראל, עיניו נצצו באור יקרות, "עוד נגיע לשם באחד הימים, עוד ניקח חלק בבנייתה ושיקומה של נחלת אבותינו, אתה עוד תראה...." כן, אבא היה אידיאליסט ואופטימיסט, הוא האמין בעתיד, האמין שהטוב ינצח... היה לו מאד חשוב שאני אכיר את שורשינו היהודיים, שאדע משהו על ארץ אבותינו. הוא מעולם לא היה דתי, נולד בבית חילוני וגם השלטונות במדינות הקומוניסטיות עשו הכל על מנת לשרש את הדת מקרב האנשים, אבל הייתה בו גאווה לאומית עצומה, "אנחנו העם הקדום ביותר ששרד, עם הספר, עם שהוציא מקרבו גאונים בכל תחומי החיים," היה מרצה בפניי. לא ידע הרבה על היהדות, אך הוא למד ככל יכולתו. אתה זוכר את המגירה הנסתרת שגילו אנשי הסקוריטטה בשולחן העבודה של אבא כשפרצו אז לבית? אני ידעתי על קיומה של אותה מגירה, הוא שיתף אותי. הראה לי את תוכנה: ספר ללימוד עברית ממנו קרא בפניי מילים גרוניות מוזרות ותרגם לי את משמעותן, הרבה לא הבין אך השתדל ללמֶד עצמו מעט עברית. היה שם גם ספר קטן ומרופט שהוא נתן לי לקרוא אך הזהיר אותי לא להוציאו מן הבית ולא לספר לאיש על קיומו. היה זה תרגום לרומנית של ספרו של הרצל "מדינת היהודים", תרגום מלפני עידן הקומוניסטים. היו שם עוד כמה דברים על מדינת ישראל, גם כמה תמונות, באחת הראו חבורת אנשים רוקדים הורה ברחובות, והוא הסביר לי שהם יהודים מארץ ישראל שרוקדים משמחה לאחר הצבעת האו"מ על הקמת בית לאומי ליהודים. כנראה תמונה שנגזרה מעיתון זר, לא יודע מהיכן השיג אותה, אבל השיג...אותה מגירה שימשה לאחר- מכן חומר מרשיע עיקרי נגד אבא במשפטו.
כן, אני הייתי הבן הבכור ואותי שיתף אבא בחלומותיו וגם בסודותיו, לפחות בחלקם. ואני הסגרתי אותו לשלטונות והרסתי את משפחתנו בגלל משובת נעורים, בגלל הצורך להרשים, בגלל שטות...
אני חש סחרחורת ואין לי כוח להמשיך לכתוב. הזיכרונות, שאני מנסה לברוח מהם עשרות שנים, מציפים אותי שוב וכבר הרטבתי את הדף. אנסה להמשיך מחר...............
המשך יבוא
