יש אירועים בחיי אדם אשר קופאים בזמן ונצרבים בזיכרון לפרטי פרטים ללא קשר לכמה שנים עברו מאז או בן כמה היית באותו זמן. כזה היה ליל מעצרו של אביו.
אבא נעצר יום לפני שמלאו לו אחד-עשרה, ובמשך שנים לאחר מכן התענה מיקו בתחושת בושה עמוקה נוכח המחשבה שחלפה במוחו ברגע שגררו אותו מן הדירה, כבר לא נלך מחר לקרקס ולמסעדה כפי שתכננו.
קרוב לשישים שנה חלפו אך הוא עדיין זוכר בבהירות מדהימה כל פרט ופרט מאותו לילה:
צלצול תובעני של פעמון דלת הכניסה המפר את שלוות הבית הלילית מלווה בדפיקות רמות ועצבניות, הוא נורה ממיטתו לסלון ויונֶל בעקבותיו, אמא חיוורת כסיד עומדת מאחורי אבא, שניהם בפיג'מות, אבא בגבו אליהם פותח את הדלת, שלושה גברים במעילי גשם רטובים נכנסים פנימה בצעדים אדנותיים, צעקות ופקודות ממלאות את חלל הדירה, בכי רם בוקע מכיוון חדרן של התאומות, אמא מנסה לגשת אליהן, אחד הגברים תופס בידה ומצווה עליה בצעקות להישאר במקומה, שתי ילדות בוכיות בכותנות לילה זהות מופיעות בפתח הסלון אך עומדות במרחק, מתחבקות ורועדות, ויונֶל, יונֶל האח הבכור עומד כפסל ללא תנועה, עיניו קרועות לרווחה ופניו לבנות כפני מת ולפתע מתקפל כמו בובת סמרטוטים וקורס על השטיח. אמא משמיעה זעקה ורצה אליו, כורעת לידו ומנסה להחיותו ושלושת הפולשים מתבוננים במחזה בעיני קרח. ואז שוב צעקות והוראות, מושיבים את כולם על הספה, לא לזוז, לא לזוז, ורעש של פתיחת ארונות ומגירות, דברים מושלכים על הרצפה, כלים מתנפצים, שולחן הכתיבה המצוחצח, גאוותו של אבא - שלא אבה להסגיר בקלות את כל מכמניו - הופך לערימת פיסות עץ מנותצות בכמה מכות לום מידי הבריון שבחבורת הפולשים...
ואז האיש הנמוך יותר מלווה את אבא לחדר השינה וכעבור דקות מגיחים משם, אבא בלבוש מלא, חיוור ושקט, זה שנתן את הפקודות מרכיב אזיקים לידיו ואומר לו משהו בקול חמור, כאילו מדקלם את הדברים, ואמא פולטת צעקה, קמה ומנסה להגיד משהו אך לא מצליחה, פורצת לכיוון חדר השינה ואחד הגברים בעקבותיה ויוצאת משם עם המעיל והכובע של אבא בידיה, אך אבא לא מסוגל ללבוש את המעיל, ידיו נתונות באזיקים, אז הנמוך שלא דיבר לוקח את המעיל ואת הכובע, הבריון מרים ארגז קרטון מלא בניירות ובספרים שאספו בדירה, והם כבר מחוץ לדלת גוררים את אבא ביניהם, ואבא מביט לאחור ומספיק להגיד, סופי, תשמרי על הילדים, יונל, תעזור לאמא, אך יונל לא עושה רושם שמסוגל לשמוע משהו, יונל ממוטט על הספה ורועד כעלה נדף....
ואז הדלת נטרקת ודממת מוות משתרעת בדירה לרגעים, לפני פרוץ זעקות השבר....
אבא הואשם בהחזקה והפצה של חומר מתסיס כנגד המדינה ובשיתוף פעולה עם הציונות העולמית וגורמים המנסים לחתור תחת אושיות הסוציאליזם והקומוניזם. הוא נדון לשמונה שנות עבודת פרך.
פעם אחת בלבד הוסיפו לראות את אבא. לפני שנשלח למקום שם ביצע את עונשו כעובד כפיה בחפירת התעלה "דנובה – הים השחור", אפשרו לבני המשפחה לבוא למתקן הכליאה ולהיפרד ממנו.
הביקור הזה בכלא הוא אירוע נוסף שקפא בזמן. הוא זוכר את הטור הארוך של אנשים הנצמדים לחומת בית הסוהר על מנת למצוא מגן בצילה מן השמש הקופחת של חודש יולי, את תלונותיהם של הילדים חסרי הסבלנות המקפצים מסביב, את ריחות הזיעה של האנשים הממתינים שעות בחום היוקד. הוא זוכר את בכייה של אנקה, אחת מאחיותיו התאומות, שדרשה לחזור הביתה, זוכר את עיניה הדלוקות של אמא ואת עיניו הקודרות של אחיו. ואת שתיקתו.
הוא זוכר את הבדיקה הביטחונית שבוצע על גופם בטרם נכנסו למתקן הכליאה, ואז את החצר המלבנית האפורה עם ספסלי הבטון, האפורים אף הם, עליהם ישבו; את אבא המופיע בפתח יחד עם אסירים נוספים, חיוור ורזה מתמיד, לבוש מדים אפורים כהים הנופלים על גופו כשק, ואת חיוכו הלאה המאולץ, המתנצל משהו. הוא זוכר את אמא הנצמדת אליו ובוכה, את אחיותיו המביטות אל אביהן בביישנות וחוששות לגשת אליו, זוכר את ידיו של אביו העוטפות ומצמידות אותו לגופו ואת השאלה שחלפה במוחו כשחש את צלעותיו בשעת החיבוק, האם לא נותנים לך לאכול כאן מספיק?
והוא גם זוכר את שתיקותיו של יונל, את שתיקותיו הרועמות, וגם את כעסו על אחיו הבכור, מדוע אתה מתנהג ככה, מה אבא אשם.
ואז הפרידה ממנו, את הבכי של אמא הממאנת להרפות מגופו של בעלה ואת עיני אבא מעל כתפה התלויות ביונל וסימן שאלה בעיניו.
יותר לא אפשרו להם לראותו, חרף ניסיונותיה הרבים של אמא. הוא נשלח לאחד ממחנות העבודה שהוקמו בסמוך לדנובה, בהם הועבדו בפרך בחפירת התעלה אסירים פוליטיים ואחרים שהיו לצנינים בעיני המשטר. כשגדל, התעניין ולמד קצת פרטים על אותה תעלה ארורה שגבתה חייהם של רבבות והרסה את בריאותם של רבים מן הנותרים בחיים. התעלה, שסטאלין עצמו דחף את מנהיג רומניה דה-אז, גיאורגיו דז' להתחיל בחפירתה, הוצגה בתעמולה הרשמית כפרויקט שמטרתו לקצר את המרחק מהדנובה לנמלי הים השחור ולייעל את המסחר עם המזרח. עבור ברה"מ היוותה התעלה צינור יעיל נוסף לשדוד דרכו את מדינות החסות שלאורך הדנובה - הונגריה בולגריה ורומניה - מאוצרות הטבע שלהם , בייחוד את רומניה העשירה בנפט, פחם ועפרות ברזל.
אמא פוטרה מעבודתה כמורה זמן קצר לאחר-מכן בטענה שאשתו של אויב המדינה אינה מתאימה לחנך בני נוער. הקמט העמוק שנולד בין גבותיה עם מאסרו של בעלה לא עזב יותר את מצחה. עד מהרה התרוקן הבית מכל דברי הערך שלו, תכשיטים, שטיחים ואפילו חלק מן הרהיטים נעלמו.
יונל, תלמיד מצטיין שצפו לו עתיד מזהיר, לא שב לבית הספר. לאחר מספר חודשים בהם התהלך כמו צל והיה חשש לבריאותו הנפשית, התעשת, קם ונרשם לקורס להכשרה מקצועית בשרברבות. עם סיום הקורס החל לעבוד כשוליה, גילה זוג ידיים טובות והרבה תושייה והפך לשרברב מומחה. הוא זה שפרנס למעשה את המשפחה; אמא הצליחה למצוא מדי פעם עבודה זמנית כלשהי, אך הדיכאון שפקד אותה מאז מאסרו של אבא מנע ממנה להחזיק בעבודה לאורך זמן.
אבא נפטר כעבור כשלוש וחצי שנים ממחלת הטיפוס – כך נכתב במסמך הרשמי שקיבלו. על פי התאריך שהתנוסס על המסמך, הוא מת חודש בלבד לאחר שמלאו לו 44 שנים.
ב- 1958, בגל הראשון של יהודים שהורשו לעזוב את המדינה, עלו לישראל.
הפרק האחרון - בהקדם
