היא הסתכלה אלינו מדוכן הנאשמים, יפה מתמיד - בוכה, חבולה. הפצעים כיסו לה את הפנים, העיניים שלה היו עצומות כמעט, נשאר פתח רק לדמעות. והשיער שלה, השיער שפעם היה מתנופף ברוח בכל סיבוב מחוייך שלה, היה מפוזר ורק צמה חסרת אונים ניסתה לסדר שם משהו. כשהם רבו בפעם הראשונה, היא חשבה - סוף סוף. הנה, זה עומד להגמר, אני אתחיל חיים חדשים, אני אלמד, אני אתחתן. היא לא ציפתה שזה יהיה מסובך הרבה יותר.
הידיים שלה רעדו וטבעת הנישואים שעוד הייתה על אצבעה, דפקה על שולחן הנאשמים בקצב אחיד, מחריד, מרטיט את הנשמה. זה היה, משהו כמו, מוניטור, לפני שמתים. טוק-טוק-טוק. בקצב אחיד, נקישות ששברו שתיקה. כשהסתכלה על אמא של בעלה, מהדוכן, שפתייה התכווצו ופרצופה הטהור רעד מפחד. היא זוכרת, איך בארוחות משפחתיות, הייתה מתיישבת על יד האמא, רק בכדי לעשות רושם. הייתה אוכלת עם סכין ומזלג, מנגבת את השפתיים אחרי כל ביס. מנומסת להחריד. היא אהבה אותו, כל כך. והוא, היה מסתכל עליה, ורוצה כל כך לצחוק. אבל גם הוא זכר את נימוסי השולחן. והיה מגחך בשקט למפית הלבנה שהייתה מונחת לידו.
הוא גם אהב אותה.
עברו דקות, וכל מילה שהעורך דין אמר לה, הרעידה אותה עוד יותר. היא שתקה, לא אמרה כלום. רק לחשה, בלי קול, "אני מצטערת, אני מצטערת", אבל לא הואיל לה. בבתי משפט אין טעם לסליחה. היא הרכינה ראש, רק חיכתה שההטחות יסתיימו. אבל זה רק המשיך, והמשיך. כל מילה הייתה כמו דקירה בבטן, והמילים לא הפסיקו לדקור. העורך דין המשיך, והמשיך, והיא רעדה, והיא זזה קדימה ואחורה עם הגוף, כשהראש מורכן לרצפה, והיא נשמה בחוזקה, וניסתה לא להתפרץ. הרי, הרי היא מנומסת עכשיו. ומנומסים לא מתפרצים, לא צועקים, לא מרעישים. מנומסים מחכים לזכות שלהם לדבר. והיא, היא רק חיכתה. אבל זה לא הגיע. ההאשמות רק חבטו בה יותר ויותר. והיא, מתגוננת. מתגוננת בשקט, וממשיכה לזוז אחורה וקדימה. והדפיקות של הטבעת עדיין על השולחן, עדיין בקצב אחיד, לא נפסקות, לא חורגות מהקצב. טוק, טוק, טוק. כמו שעון. טוק, טוק, טוק.
אלה היו הדפיקות האחרונות שלו בדלת. היא חיכתה לו ערומה בבית, שוכבת על הספה החדשה. מגרה אותו כמו שרק היא יודעת. השיער שלה גלש על השדיים העגולים שלה, הכוס היה מגולח ואצבעותיה ליטפו את מפשעותיה. הוא היה עייף, אבל בשנייה שראה אותו התעוררו חושיו. הוא הניח את התיק שלו על השולחן בעדינות, וחלץ נעליו. שאל, "מה ההפתעה?", והיא חייכה, ולא ענתה. רק שתקה, שתקה כמו שרק היא יודעת. הוא התקרב אליה, והיא נשארה שוכבת. התכופף, נשק לה על העורף, ונשף. היא התקפלה. עצמה את העיניים. הוא ליקק את שדייה, וליטף ברכות את הפטמות. הושיטה לו את ידה, והוא הבין את הרמז. לקח אותה אל חדר השינה, השכיב אותה על המיטה, והמשיך במעשיו. הוא ירד לה, נישק וליקק את איבר מינה המגולח. התענק על כל טיפת אהבה שבקעה ממנה. היא התפתלה. העינוג הזה לא ימשך זמן רב, היא ידעה. אך ניצלה את הרגעים האחרונים. הוא המשיך ללקק, בעונג רב,בסבלנות ובנימוס מופתי, והיא, התחילה לצעוק. ידעה שהיא עומדת לגמור, אך הפעם לא אמרה לו. והנימוסים שלמדה ממשפחתו, כבו ברגע אחד. היא צרחה, וצרחה. והוא ליקק, וליקק, והזכיר: תודיעי לי, תודיעי לי שאת גומרת. היה הנהנה, והמשיכה להתנעג על לשונו. התקפלה, רעדה מאושר. וברגע אחד, נאנחה. וגמרה. הוא שיפשף את העיניים. "זונה, אמרתי לך להגיד לי", והיא חייכה. "זונה, זה מה ששאת", הוא אמר בעודו מנגב את הפנים. ואז, שלחה אגרוף ישר אל תוך הפנים שלו. הוא הסתכל עליה, לא מאמין. אך לא עברו שניות והיא זרקה עליו את מנורת הלילה. אחר כך הוציאה סכין מהמגירה, והתקרבה אליו. הוא נבהל, צעק לה, "תחשבי בהיגיון, מה את עושה?", אבל היא לא שמעה לו, המשיכה להתקרב. והוא דחף והפיל אותה על הרצפה, והתחיל לבעוט לה בפנים. היא צעקה. הסכין נשארה בידה, היא לא עזבה אותו. חיכתה לרגע הנכון, שהוא ינוח. הרי, הוא לא יכול להמשיך כך שעות. והנה, הוא נח. והיא, בכוחותיה האחרונים. תקעה את הסכין ישר ברגלו, ואז ברגלו השנייה. הוא נפל, וצעק. והיא התחילה לדקור אותו, בכל הגוף. והוא, צרח וצרח. והיא, דקרה, ודקרה, עד שמת. עד שנשמתו נעתקה. היא התחילה לבכות, נפלה על הרצפה. פניו נשארו יפות, היא חשבה. הרי לא נגעה בהם, רק דקרה בגוף ובלב. פנים יפות תמיד היו לו, אבל לב טוב לעולם לא היה לו.
ההטחות נמשכו. היא בכתה. הדמעות ירדו והיא רק זזה אחורה וקדימה. תיאור הרצח, תאמינו לי, היה מזעזע. מה שהיא עשתה שם, הרוצחים הגדולים ביותר היו מזדעזעים. היא חזרה למקום. הדיון נסגר, הם הודיעו - ישלכו מכתב לפסק הדין. היא לא יכלה לנשום.
לא היה איתה אף אחד, חוץ מהעורך דין שלה. שגם הוא, ידע, אין לו כל כך מה לעשות. היא חזרה הביתה במכוניתה. אל זירת הרצח. התקלחה, זה עשה לה טוב. המים החמים הרגיעו את גופה הרועד. הסתרקה, התאפרה, והזמינה מקום במסעדה הכי יקרה באזור. היא הלכה אל ארון הבגדים שלה, ופתאום חייה נתגלו לפניה - שתי שמלות בלבד היו לה, אחת בצבע שחור ואחת בצבע אפור. והשאר - טרנינגים, חולצות טריקו וג'ינסים שכבר קטנים עליה. היא הסתכלה בשעון, עכשיו חמש וחצי אחרי הצהריים. חשבה, אני עוד אספיק. נסעה לחנות הבגדים הכי יקרה באזור, והוציאה את כל כספה על שמלה, נעליים, תיק וכובע. שחזרה הביתה, תפסה לעצמה תנומה קלה וחיכתה לערב.
כנראה שלעולם לא דרכה במסעדה אישה כה יפה. המבטים ננעצו בה ובמחשופה, המסעדה השתתקה לשמיעת עקבייה. טוק, טוק, טוק. היא צעדה. בקצב אחיד. המלצר הוביל אותה אל שולחנה. והיא הזמינה את היין הכי יקר. ראשה היה מורם ועינייה נוצצות. כשהמלצר הגיע אליה עם היין, הוא חייך, "עלמתי, יש כאן איזה גבר ששלח לך פתק, את מוזמנת לקרוא", היא חייכה. הסתכלה אל אותו הגבר בעיניים והזמינה אותו לשבת לידה. כשהלך אליה, הנוכחים במסעדה השתתקו, ושוב, צעדיו נשמעו בקצב אחיד, טוק, טוק, טוק. הוא דיבר אליה, ואמר לה דברים שלעולם לא אמרו לה. הסתכל לה בעיניים, והיא חשבה, בחיים לא הסתכלו בעיניים. "את האישה הכי יפה בעולם", הוא אמר, ושבר שתיקה במשפט מגוחך. היא צחקה. "אתה מגזים", אמרה. "אני לא, אני לא", הוא אמר. והיא חייכה ונגעה בידו.
שסיימו לאכול, שילמו והוא הציע לאסוף אותה לביתה. והיא הסכימה. הוא היה נראה טוב. שיערו היה מטופח ומסורק, לא ארוך מידי ולא קצר מידי - כמו שהיא אוהבת. עיניו היו כחולות, וגופו היה שרירי. היא הציעה לו לעלות אליה הביתה, והוא, כמובן, הסכים. הם התנשקו בלהט על הספה. וגופו השרירי נתגלה לפניה. היא נגעה בו, והוא נגע בה. היא לחשה לו - "חכה כאן", והותירה אותו מחוץ לדלת. בהליכתה אל המסדרון, הורידה את שמלתה, וגבה העירום צץ אל עיניו, וישבנה התהלך לפניו בגאווה. הוא התפשט. איבר מינו זקר, וחושיו התעוררו בו. הוא לא יכל לחכות, אך מנומס בעל כורחו, ישב על הספה וחיכה. טוק, טוק, טוק. הוא שמע מהמסדרון, שולחן שנפל. צעק "את שם? את בסדר?", והיא לא ענתה. חושיו התהפכו, איבר מינו התקפל
מפחד.
הוא הלך, וניסה לפתוח את הדלת הנעולה. צעק "את שם? תפתחי! תפתחי!" והיא לא פתחה. הוא ניער את הדלת, ניסה לפרוץ אותה. סוף סוף, חשב, עוד תכונה טובה לשרירים האלה. בדחיפה אחת חזקה הוא פרץ את דלת העץ, וגופו הערום פגש את גופה הערום והתלוי. היא הייתה עוד קצת נושמת, עוד קצת חיה, והוא טיפס מהר על השולחן שנפל והוריד אותה. "מה עשית? מה את עושה?", הוא אמר. וניסה להנשים. היא הזיזה את הראש. הוא הסתכל עליה, פתאום התאהב והתחיל לבכות. "די, אל תבכה", היא אמרה לו, "זה בסדר, אנשים מתים, זה קורה", הוא לא האמין. היא לקחה את היד שלו והעבירה בין שדייה, ירדה אל בטנה ואל מפשעותיה. הוא אמר לה, "הייתי רציני, את יודעת. שאמרתי, שאת הכי יפה בעולם. את הכי יפה בעולם", דמעותיו המשיכו לרדת. היא התסכלה עליו, הושיטה את ידה אל הסכין שבארון ודקרה את עצמה בלב.
זו הייתה הדקירה הכי מאושרת שהיא חוותה, מאז ומעולם.
