לא הצלחתי להמשיך לכתוב במשך מספר ימים, ולא בגלל שהרגשתי רע. האבסורד הוא שדווקא בימים האחרונים, מאז שהרופא הגדיל לי את מינון התרופות, אני חש טוב יותר. אבל אני יודע שהמצב הזה זמני בלבד, שיפור מדומה, ועלי לנצל את הזמן שנותר לי ולהסדיר את ענייני וביניהם להוציא סוף סוף על הנייר את הוידוי הזה. הסיבה לאי יכולתי להמשיך לכתוב הייתה הצפה רגשית, הזיכרונות מן הימים האלה חזרו לרדוף אותי. אבל אני חייב להמשיך.
באותו יום בו נעצר אבא עמדתי על חומרת מעשי, הבנתי שאני הגורם לאסון, שבגללי הגיעו אנשי הסקוריטטה לביתנו. מיד לאחר אותה אמירה שלי בכיתה התגנב חשש לליבי נוכח עיניה הרושפות של המורה, אבל בינתיים הצלחתי להרגיע עצמי, מה כבר קרה, סתם התחכמות שכזאת, לא יותר, היא לא תעשה מזה עניין...
מיד אספר לך על אותו יום ארור, אבל לפני כן אשתף אותך במה שעבר עלי לאחר מעצרו של אבא. הייתי הרוס לגמרי, חשתי שרק במותי אוכל לכפר על חטאי, שאין לי זכות קיום אחרי שהרסתי את משפחתנו. אולי אתה לא זוכר, היית אז קטן למדי, אבל נמצאתי במצב נפשי איום ונורא, גמרתי אומר להתאבד וגם ניסיתי וכמעט והצלחתי. לא רוצה לפרט כיצד, כבר אין טעם, אבל כפסע היה ביני לבין מותי. ורק אז הבנתי מה אני עשוי לעולל למשפחתנו שרק חוותה מכה אנושה ואני עומד להנחית עליה עוד אחת. ואז גם התחוור לי כיצד עלי לכפר על חטאי, שאני חייב להירתם בכל כוחותיי הדלים לטובת המשפחה שלנו, לדאוג לאמא ששקעה במרה שחורה, לדאוג לכם שנשארתם בגללי בלי אבא וגם ללא פרנסה, אמא פוטרה אף היא מעבודתה בעקבות הפרשה...
לבית הספר לא חזרתי. לא הייתי חוזר בעד כל הון שבעולם, לא הייתי מסוגל לפגוש שוב את אותה מורה שהחליטה להרוס אותנו בגלל מילה שאמרתי, איחלתי לה בליבי את האסונות הנוראיים ביותר, בניתי תסריטים כיצד לחסל אותה במו ידיי...
ההכרה באחריות המוטלת עלי הצילה אותי. למדתי מקצוע והצלחתי לפרנס בדוחק את כולנו, אמא תרמה גם מדי פעם כשמצאה עבודה והייתה מסוגלת לעבוד, לא תמיד מצבה הנפשי אפשר זאת.
כשנודע לנו על מותו של אבא, עבר עלי משבר נוסף. המילים "הרגתי את אבי" הלמו בראשי כמו פטישים ויתכן שהייתי נשבר שוב לולא מצבה הגרוע של אמא, מישהו היה צריך לדאוג לכם והיא לא תפקדה. הייתי כבר גבר, כבר בן שמונה-עשרה, ונדרתי שאמלא כמיטב יכולתי את התפקיד של אב שנטלתי על עצמי. דאגתי שתלמדו היטב, שלפחות אתם תגמרו תיכון ותלמדו הלאה, שתגשימו את שאיפתו של אבא שנהיה משכילים. אתה בדיוק סיימת תיכון כשהחלו להרשות ליהודים לצאת מרומניה ואני הייתי בין הראשונים שהגיש בקשה לעזוב. וכך הגענו ארצה.
כמה גאה הייתי כשהתגייסת לצה"ל, שרתת ביחידה קרבית והפכת לקצין שריון! כמה מאושר הייתי כשהתקבלת לטכניון וסיימת לימודי הנדסה בהצטיינות! ליוויתי את אחיותינו בכל שלבי גדילתן כאב גאה, סיום התיכון, הגיוס לצה"ל, הלימודים של דורה בבית הספר לאחיות ושל עדה בסמינר. הייתם האחים שלי אך ראיתי בכם גם ילדיי, כל הצלחה שלכם הייתה מבחינתי תשלום קטן על חשבון החוב העצום שחבתי לכם.
הצלחתי כאן בארץ לבסס את מעמדנו הכלכלי. בתקופה ההיא של בניה אינטנסיבית היו זקוקים לבעלי מקצוע מומחים ואני תפסתי יוזמה, הפכתי לקבלן אינסטלציה, העסקתי עובדים ועם הזמן העסק גדל ושגשג.
אמא השתקמה כאן , הרחק ממקום האסון של המשפחה אספה את הכוחות וחזרה לחיים. היא התנחמה בהצלחת ילדיה ובנכדים שנולדו לה. היו לה חיים נוחים ואף מצאה אהבה מאוחרת.
מיקו , פעמים רבות הטפת לי שלא התחתנתי ולא הבאתי ילדים לעולם; לא החלטתי מראש על כך, אך היה לי פחד מהתאהבות, כל פעם שאישה מצאה חן בעיניי קצת יותר – ברחתי. ההתאהבות הראשונה שלי הביאה את האסון למשפחתנו ובצורה לא לגמרי מודעת נמנעתי מלהתאהב שוב.
אז הנה הסיפור של אותו אירוע אומלל:
הייתי דלוק - כפי שהצעירים אומרים כיום - על נערה מהכיתה שלי, הלנה. לא הפסקתי לחשוב עליה במשך היום ובלילות הייתי הולך לישון איתה במחשבות וחוויתי חלומות רטובים לאין ספור. היא הייתה יפה ונשית וכל הבנים העריצו אותה, אך תשומת ליבה הייתה נתונה לויקטור, הספורטאי המצטיין של הכיתה, נער חסון בעל בלורית שופעת ועיני תכלת. איך יכולתי להתחרות באחד כזה? ניסיתי להצחיק אותה, להרשים אותה בידיעותיי. ביום שקדם לאירוע, בהפסקה הגדולה, נעצרה לידי בחצר וצחקה מאיזו חוכמה שפלטתי. אמרה לי שאני שנון, "היחידי בכל הכיתה הדפוקה הזו שמצליח להצחיק אותי".
כל אותו יום הייתי בעננים, לא אכלתי ולא הכנתי שיעורים, שני דברים חריגים מאד אצלי באותה תקופה.
למחרת היה לנו שיעור רוסית. המורה לרוסית הייתה אישה צעירה, קומוניסטית שרופה אשר נשלחה לברית המועצות להשלמת התואר כפרס על הצטיינות יתרה בלימודים ובאינדוקטרינציה מפלגתית. היא גם הצטיינה בשירה ונהגה ללמד אותנו פעם בשבוע שיר חדש ברוסית, היינו מרבים לשיר בשיעורים שלה.
גם באותו שיעור שרנו. לויקטור היה קול יפה וחזק ובאותו יום השתדל במיוחד להתגבר על קולותינו והשמיע את שלו בפאתוס מיוחד, הורגש שיש מתח בינו לבין הלנה וגם הוא ניסה למשוך את תשומת ליבה. בדיוק התחלנו לשיר שיר רוסי פטריוטי – אני זוכר כל מילה ומילה בו כי הרי הוא הביא אותי למעשי, לולא אותו שיר מן הסתם דבר לא היה קורה – וגם לולא הייתי תלמיד מצטיין כזה, הייתי הכי טוב ברוסית בכיתה, אוצר המילים שלי היה גדול משל יתר התלמידים... האבסורד הוא שאת רוסיה שנאתי אבל את השפה אהבתי מאד, בייחוד שירים רוסיים, עד היום אני מתמוגג לשמוע שירים רוסיים ישנים... לך תבין, יחסי אהבה- שנאה יש לי לכל מה שנוגע לרוסיה...
אבל סטיתי מן הסיפור. שרנו את הבית הראשון של אותו שיר פטריוטי רוסי ואני מתרגם אותו למענך, למען תבין מה אירע:
מכורתי - כה רחבת ידיים
נוף קדומים ויער בראשתי,
לא תמצא עוד ארץ שתדמה לה
בה אדם נושם כל כך חופשי.
ויקטור שר בקול חזק ובפאתוס, עיניו בהלנה, אני מתאמץ לתפוס את מבטה ואז, בשעה שכולם משתהים לנשום בין השורה השלישית לרבעית, אני מקדים וצועק מפסגת גרוני את הורסיה שלי המתוקנת של השורה האחרונה: "בה אדם נחנק כל כך חופשי. "
התלמידים בכיתה צחקו, אני משוכנע שאיש מהם לא הבין את משמעות המילה, בוודאי חשבו שטעיתי. רק המורה לא צחקה, עיניה רשפו אלי מבטים מקפיאי דם.
זה כל הסיפור. ההמשך כבר ידוע לך. אינני יודע אם נודע לאבא שאני הייתי הגורם למפלתו.
כל חיי קיוויתי שלא.
(הסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו ברומניה תחת השלטון הקומוניסטי. הוא לא אוטוביוגרפי במלואו, משפחתנו לא נפגעה כך, אבל רבים אחרים כן. די היה במילה לא זהירה כדי שתמצא עצמך במרתפי הסקוריטטה. השכן שלנו, אביה של חברתי, נעצר ונידון לעבודת פרך רק בגלל השתייכותו לאצולה הרומנית הוותיקה).
