ואני רק חיבקתי אותה, ושתקתי

טיפסתי במעלה המדרגות, גופי לוהט, ליבי הולם מבעד לחולצתי הרטובה, מאיים להתפקע.

פתחתי את דלת המקרר בחוזקה ושתיתי מהבקבוק, טיפות קרות זלגו על הרצפה המבריקה החפה מלכלוך.

דרכתי על שובל הטיפות ואפילו לא טרחתי לנקות אותם. מעכשיו כל הפעולות שאעשה יהיו בהחלטתי בלבד. אני אשתה ישר מהבקבוק כמה שארצה, אלכלך את הרצפה ואפילו אצעק חזק מתי שארגיש צורך לעשות זאת.

והצורך הזה מיידי, והוא עולה אט אט ויוצא מבעד לגרוני ללא התרעה, אני צועק וצועק עד שקולי מצטרד בהדרגה ונודם.

***

למה בכלל התחתנתי? למה קשרתי את גורלי בגורלה המר של אשתי.

ברגע ששמתי על אצבעה את הטבעת היא קיבלה לידה את הסמכות והחלה להיהפך לרודנית. "אל תדרוך על הרצפה הרגע שטפתי אותה", "אל תשתה ישר מהבקבוק זו התנהגות ברברית", "אל תרים את הילדה כל כך גבוה הרגע היא אכלה, אתה רוצה שהיא תקיא?", ועוד רבים כאלה.

אך אני, הידוע בסבלנותי הרבה, באופיי השקט והמסור הבלגתי על כל אלה. הנחתי שכל הנשים כאלה. כולן נמנעות מלהביע רגשות, כולן נמנעות מלהתייחס לבעל ברגע שהן יולדות. כולן לא מאמינות שהבעל שלהן הוא סה"כ יצור אנושי, בשר ודם שגם הוא לפעמים עושה טעויות.

הלכנו לטיפול זוגי, לפסיכולוג, ניסינו אינספור שיטות לשיפור הזוגיות. דבר לא עזר.

ממריבה למריבה מצבנו החריף, היא הפכה להיות בלתי נסבלת, אני נכנסתי לקונכייה שלי ושתקתי.

לא רציתי להמשיך ולחיות את שארית חיי בציפייה שעוד יום יעבור ועוד אחד. רציתי להבין מדוע אשתי מסרבת לתת לי להיות הבעל ולוקחת את התפקיד הזה על עצמה.

דיברנו על הוריה שניצלו מאושוויץ' רק בעמימות. היא מיעטה לספר לי, וברגעים שהיא העלתה את זה עיניה החלו להצטעף בדמעות והיא הסתגרה בחדרינו ולא דיברה איתי עד היום למחרת.

אני חשתי שאם לא אחדור מבעד למעטה הקליפה שהיא עטתה על עצמה במשך השנים לא אוכל עוד להמשיך לגור לצידה.

מה שבאמת תמוה הוא שאף פעם לא העלינו את הרעיון שנתגרש, למרות ששנינו סבלנו. ידענו בעומק ליבנו שישנה אהבה אך הגיע הזמן לפתוח את הסודות ולהתמודד.

***

אחרי הצעקה שלי משהו בתוכי השתחרר.

קבעתי עם אשתי שאאסוף אותה בשבע בערב אחרי שהבייביסיטר תבוא לשמור על הילדה. יצאתי מהעבודה במהירות, השתדלתי לדייק. כשהגעתי היא ירדה במורד המדרגות, חשתי כמיהה בלתי מוסברת אליה, כמיהה שדעכה ככל שגבהה החומה בינינו. היא אמרה בנימוס "היי" ושאלה "לאן אנחנו הולכים?", "את כבר תראי" אמרתי לה והיא שתקה. לא דיברנו במהלך כל הנסיעה.

ואז עצרתי, לקחתי את ידה ואמרתי לה שאני רוצה שנפתח את הכל. אני רוצה שהיא תספר לי על הוריה, על הילדות הקשה שלה בצילם.

היא החלה לספר, גוללה בפני ילדות עצובה, הורים שותקים, נפש של ילדה שרוצה לצאת החוצה מבעד לכבלי הדממה.

הוריה מתו כשהייתה בת שמונה עשרה, היא עברה לגור במשפחה אומנת כשאבי המשפחה התעלל בה. מזל שהתגייסה לצבא והכירה אותי.

אני המלאך הגואל שלה, כך היא אמרה לי.