"הו, נֹגה", אז אמרתי לה, "כמה שאת תמימה".
חמש שנים חלפו מאז ואני מגרד בראשי היכן שכבר אין שיער ואומר לעצמי: "הו, כמה הייתָ תמים."
חשבתי שאפשר והכי נכון לאכול את החיים מכול הכיוונים ולא להשאיר שיירים רעילים. חשבתי שהכי נכון לבלוע ואפילו לא ללעוס, העיקר לבלוס לבלוס. לא הצלחתי לעצור את האצבע שעברה ליד קינוחים גלויים ונסתרים. ליקקתי וקולות תאווה מרעיבים השמעתי לקריאות "עוד! עוד!" ויתרתי על העיקריות, הן היו כבדות ויקרות, אפילו טעמן של העיסקיות, הכול כלול, כבר לא ערב לחיכי, למרות מחירן הכמעט חינמי . שבעתי לי מליקוקי הקצפת ולעתים טמנתי אצבעי עמוק יותר בין שלוש השכבות שבגביע המקושט.
הו, נֹגה, אין אדם למד אלא מניסיונו הוא. אני נזכר בנערותי. הורי היו מטיפים ומסבירים, "למען חיים טובים ונכונים, למענך, אנו רוצים רק בטובתך", ואני לא הצלחתי להבין את המשפטים, את מוסר ההשכל וחכמת המבוגרים.
אי אפשר אחרת, אלא ללכת בדרכים פסיעה אחר פסיעה ולגלות לבד את השביל על מהמורותיו ומכשוליו, על הנאותיו ורווחיו.
אין טעם שאומר עתה: "חבל". מתאים לי שאומר שאיני מצטער על שום רגע, הרי כך אני רגיל. לא רציתי לוותר על שום טעם. חשבתי בתמימותי שאין טעם לחיים אם מוותרים על הקינוחים וכך אולי (אולי. איני בטוח) הפסדתי קצת מהבשר האמיתי, מזה שמשביע, אולי לא תמיד גורמה ומפתה, אבל דואג לשושלת מזון יציבה ובריאה. כיוון שאף אחד לא יכול להוכיח שההולקוס שלי נובע מאי היציבות בתזונה, אני נשאר בדעה שרק הרווחתי את חיי כפי שהם במתנה.
ומה היה קורה אם הייתי מקפיד על תזונה נכונה ובריאה ומתמקד במנה העיקרית, לועס לאט וביסודיות ובולע בהנאה, מתמקד בדרך שהמנה עשתה מהצלחת ועד לפי הטבעת בתשומת לב, בנתינה מלאה? האם הייתי מגיע לשלווה טובה? ומה יצא מכל הקינוחים וטבילת האצבע בגביעים המקושטים? גופי זקוק כל העת למתוק. התרגל. הסכרת מאיימת. הגביעים ריקים כבר מזמן. שאריות הקצפת החמיצו טרם זמנן. אך, הטעם. טעם הזיכרון של האצבע המלקקת ומתלקקת לא ימוש מלִבי. גם עתה אני מחייך ומנגב זיעתי.
אני נזכר בזמן שהיית בסביבה, נֹגה. לא הפסקת לומר שאת לא מאמינה לאן אני מוביל את החיים שלךְ. השיעור של החיים שלךְ, אמרתְ, שכל מה שאת עוברת אתי היא דרך לא מוכרת, לא מסומנת, בלתי נודעת עבורך. טיילנו ולא הפסקת לשאול עצמךְ אם הדרך נכונה, אם את לא טועה בניווט ובעצם טענת שאת כן, אכן טועָה, ולא זו הדרך למרות שאת הולכת בה ו....בוכָה.
כמה פעמים כאבת ונשארת משותקת מפגיעת פינות נידחות וסלעים שורטים שהובלתי אותך ודחקתי אותך להימצא בהם.
כמה פעמים רצית והחלטת ללכת ממני בכעס ואכזבה והצלחתי לקרבך בחזרה. אך הפצע נותר, ולא נסתר, גם לאחר חבישה. הכול כבר לא היה אותו דבר. ולא ידענו אם השינוי והדרך שעשינו יש בהם טעם וחשק להמשך.
אני זוכר שאמרתי לךְ שרוצֶה לא מה שאת רוצָה ואמשיך ואעשה כל שנפשי חפצה. ידעתי שאין לי גבולות ולא התחשבות, גם אם ניסיתי מאוד, מעולם לא יכולת להאמין בי עד הסוף. וגם את ניסית להתגמש, אבל אז הכאב גדל ורחקתי ממךְ. אמרתי שאמשיך להנות מקינוחים, אני מכור ולא מסוגל להקשיב לדיבורים, גם אם אני יודע שהם הגיוניים.
ואז ערב אחד, כמו תמיד, בתוך הנעים והחם והכול כך קרוב, שלפת פתק מהתיק והגשת לי באותה העת שהמלצרית הצעירה הניחה את הקפה ההפוך והריח הטוב שלו הצליח להסית את עיני מה'שביל' שלה. לקחתי בידי את הנייר, פרשתי אותו על השולחן ויישרתי את הקימוטים. לא שהופתעתי. אולי אפילו הוקל לי. אך בכל זאת, לרגע הרגשתי משהו בפנים.
אתה רוצה להיפרד
אז
בוא נעשה את זה
עכשיו.
אני במיטה. לבד. שתי כריות.
נפרדת ממךָ
לפני שהכאב יהיה
גדול יותר.
אתה רוצה להיפרד
אז בוא נעשה את זה
עכשיו.
לא הבאתָ לי פרח
שלא אחווה קמילתו.
לא הבאתי לךָ יין
שלא תטעם מרירותו.
הבאתָ לי אושר.
הבאתי את עצמי.
הובלתָ אותי למקומות
בהם הַ - 'חיבוק' שלךָ היה הכול עבורי.
אתה רוצה להיפרד.
אז
בוא נעשה את זה
עכשיו.
ואני קורא ולא מסוגל להסתכל בעיניךְ. למרות שיתכן ובאמת כך רציתי ולא העזתי לבצע. אך אמרתי ברור שלא את הקשר הזה אני רוצה ואיני מוכן להתחייב ובודאי לא להתרגל לאכול את אותו המזון ובשעות קבועות, פן אשכח טעמים אחרים, פן לא יהיה לי כוח לקינוחים.
קראתי את הפתק וחוטים חוטים נמשכו מכתפי, נסתרים, במורד גופי.
נעלתי סנדלי שנשמטו תחת השולחן, הושטתי לךְ ידי והלכנו בדממה, כמו שניים שמנסים לא ליפול ביער, בשלג החלק, נאחזים זה בזה, פעם זה תומך ופעם זה מושך, פעם זה משנה אחיזה המסתירה אמירה ופעם זה. הכול נאמר בדממה. כמו שותקה לשוננו.
חמש שנים עברו, נֹגה, ואני מחזיק בידי המיוזעת מהלפיתה את מספר הטלפון שלךְ ושלוש אותיות וחולם חסר. פתק נייר מקומט וקטן.
אני מניח את הפתק על השולחן הנמוך בסלון, מותח אותו, מנסה ליישר, לסלק את הקמטים שחרוצים בו. הפתק מרוט. כבר כמה שבועות שהוא בכיסי, מוציא אותו, מביט, לעתים מקרב אל פי. לא תאמיני, פעם אפילו נרטב מדמעתי.
אני קם, נאנח. מרים את מכסה פח האשפה ומשליך לתוכו את הפתק שלךְ.
באותו לילה לא הצלחתי להרדם. לבשתי את מכנסי הספורט וללא חולצה ירדתי למטה, לגלריית הכניסה בבניין. פתחתי את דלת חדרון האשפה והשלכתי את שקית הפח.
אין דרך חזרה.
באותו לילה לא הצלחתי להרדם.
