שבעה

אחי הצעיר, אחותי ואני ישבנו שבעה על מות אימנו , כל אחד הגיע מקצה עולם אחר , מחיים אחרים,

שנים רבות לא בקרו בארץ . כשהגיעו היחסים היו טעונים ומתוחים עם המון משקעים קשים מתקופת הילדות . ובכל זאת ישבנו שבעה יחד על מותה של אימנו על החיים הקשים שלנו על הריחוק .

לא בכינו אנחנו מחונכים ככה , בוכים רק מתחת לשמיכה , אף פעם לא בוכים בנוכחות .

ביום השביעי עלינו לקבר , היה ליל סוער וגשום ובית הקברות דמה לאגם .

ליד קברה הטרי של אמא היתה שלולית ענקית על כל משטח הבטון ולכן עמדנו יחסית רחוק.

הרב ששכרנו למען יאמר קדיש בשמנו לזכר אימנו החל את התפילה .

בעוד הרב אומר את המקובל, נפער חור קטן , חור בגודל אצבע במסגרת הבטון של קיברה

של אימנו , וכל המים שבשלולית התנקזו לתוך הקבר עתה התקרבנו לקבר ובכינו , כבר לא יכולנו

לשאת את האיפוק , כאילו אמרה " עתה אחרי מותי אל תהיו כה רחוקים זה מזה , כאילו

אמרה, גם כאן על קיברי ,בכוחי לכוון ולעזור לכם , כאילו אמרה אל תשכחו אותי ואל תשכחו

מי אתם ולאן אתם הולכים .