קרן אור בחדר המדרגות

הוא חיכה לי במדרגות. במבט חטוף נראה שליו. אך, ברגע שכף רגלי דרכה על המדרגה האחרונה לפני דלת הבית הגיע המבול ולי אין אפילו תיבה להסתתר מפניו. ואני, בטיפשותי, כל מה רציתי באותו רגע זה שיחבק אותי, שיגיד לי שהכול מאחורינו.

חדר המדרגות היה אפלולי ורק קרן אור קטנה נכנסה דרך החלון הגבוה שעל הקיר מול הדלת, אותה קרן אור מאירה את שנינו כאילו היינו שני שחקנים על הבמה ורק עלינו העולם מסתכל.

מחשבותיי התרוצצו בראשי באותן שניות עד שהוא פתח את הפה ואמר בקול בס ונמוך כאילו קולו בוקע מבטן האדמה: "אני לא רוצה שתדרכי שוב בבית שלי, זו הפעם האחרונה שאני רואה את הפרצוף שלך.  את לא קיימת".

קפאתי. לא הספקתי להגיד מילה ובמקום בו הוא עמד נשאר חלל ריק. הוא נכנס לדירה וסגר את הדלת מאחוריו. אני לרגע חשבתי שראיתי הזיה, שחלמתי.  דפקתי בדלת הדירה, צעקתי והתחננתי שיפתח לי , שנשב לדבר, שאסביר לו כל מה שקרה ואוכיח לו שאני לא אשמה, שאני לא גררתי את בנו האהוב לקחת סמים, שאני ניסיתי למנוע, שהוא לא מת בגללי.

רציתי גם להגיד לו שאני מאד אוהבת אותו אבל לא יכולתי, משהו בי עצר את  המילים. ישבתי ובכיתי על המדרגות מול דלת. לא יודעת כמה זמן ישבתי שם. הדלת לא נפתחה וליבי נסגר.