כל אותו הלילה חשבתי מילים לעצמי, השקט הכה בי בחרישיות, זה הלילה השני שאני סופר מילים ומדביקם על הדפים הלבנים.
החשיכה בחוץ חיבקה את גופי הצנום לא משאירה סביבה אפשרות להימלטות.
סגרתי את יומני על אלף שירים ועודני אחוז השראה מן המילים.
רגליי העטופות נעולות בנעלי ספורט שחורות מדדו צעדים אל עבר המטרה.
מן "מצעד" שערכתי מידי לילה להצר הקפיי המדולדלים, זכר לקוראסונים אבודים שמשוטטים בבטני.
-"בדרך לגיהנום אעצור לאיזה קוראסון" גיחכתי לעצמי.
-"ושיחיו להם כל הקנאים הצמחונים ואוכלי הלב למיניהם" הוספתי לעצמי בגיחוך חוזר.
מולי ניצב מדרון שהוביל אל גשר ההגנה...האצתי צעדיי חש את שריריי המנוונים משמיעים קולות מצוקה.
כששמעתי את הצווחה שבאה מתוך הרוח והגשם שהחל לרדת על הדרך...צווחה מזעזעת הקוראת לעזרה.
גופי הספוג במים החל לרעוד בפחד...התקדמתי עוד כמה צעדים במעלה הגשר שהיה ריק ממכוניות בשעה מאוחרת זו.
הגשם החל להתחזק ורוח חזקה החלה לנשב, הבטתי אל מעבר לגשר, שם למטה, אל הוואדי שהיה מלא במי גשמים וסחף.
לפתע שמעתי צווחה שניה חלשה יותר שבקעה משם.
רגליי החלו להחליק על הבוץ החלקלק מן הגשם...התקדמתי בזהירות למטה, אל עבר הוואדי כשאורו של פנס בודד שניצב על הגשר מאיר לי מעט את הדרך.
בזהירות פסעתי על גדת הוואדי החלקלקה, שיחים סבוכים שרטו את פניי ובקושי רב הצלחתי להבחין במשהו באורו הקלוש של הפנס.
לפתע חשתי שרגלי נתקעה במשהו, גחנתי בזהירות ובפחד ארצה ממשש בידי תיק יד נשי שהיה שקוע בבוץ.
-"יש כאן מישהו?" צעקתי בקול כשאני אוחז את התיק בידי.
הגשם פסק והראות התבהרה במעט...שוב צעקתי-"הלו' יש כאן מישהו...?"
דממה! אין קול ואין עונה, רק הרוח המנשבת ועוושת העלים נשמעו בלילה האפל.
סרקתי את המקום בעיניי וכשלא הבחנתי בדבר טיפסתי בחזרה למעלה אל הגשר.
בכניסה אל הבית חלצתי את נעליי הבוציות,סילקתי בבעיטה חתול מיילל שהתיישב לי על השטיח שהיה מונח על מפתן הדלת.
פשטתי את בגדיי, התעטפתי במגבת גדולה, מנגב את שערות ראשי ואת פניי.
התיישבתי על הספה, מניח את תיק היד על השולחן....דקות ארוכות ישבתי מביט בתיק וחושב...וחושב.
-"מה לעזאזל קרה?" שאלתי את עצמי.
השכנים שוב הזדווגו מעבר לקיר והשמיעו גניחות משונות, רטואל קבוע, כמו טכס שנערך מידי לילה באותה השעה.
-"כמה מסכן הגבר הזה....כמה כוח הוא צריך בכדי לספק את אשתו מידי לילה...וכמה מסכן אני שאין לי אשה כזאת.." התלוצצתי עם עצמי.
מאז שאשתי דנה נפטרה לפני כמה שנים מן המחלה הארורה החלטתי להתנזר ממין...מידי פעם היו לי הצעות מפתות מנשים ותמיד התחמקתי מהן, חשתי שאני בוגד בדנה בכל פעם ששוחחתי עם בחורה מסויימת.
לאחר מותה של דנה לפני כחמש שנים התדרדר מצבי והייתי מאושפז במחלקה לבריאות הנפש...מצבי היה רע והייתי שבור מכל הבחינות.
הכתיבה הצילה אותי מהתאבדות ואבדון, עוד מגיל שבע שמונה הייתי כותב שירים, סיפורים, ומצייר את המורים שלימדו בביה"ס.
וחזרתי לאהבתי הכתיבה.
מצבי הפיננסי איפשר לי לחיות טוב, דודי זכרונו לברכה הוריש לי ממון רב.
טיילתי המון בעולם וחייתי טוב.
השעון שעל הקיר הראה על השעה שתיים בבוקר, פתחתי בידיים רועדות את התיק כשאני הופך את תכולתו על השולחן.
תעודת זהות, צרור מפתחות, בקבוק בושם קטן, ארנק בצבע אדום ובתוכו כמה שטרות של חמישים שקל, כמה מטבעות, שפתון בצבע שחור, וכמה תמונות בשחור לבן ומכתב מצהיב.
פתחתי את תעודת הזהות והצצתי בהערצה על התמונה....יפהפייה בלונדינית כבת עשרים עשרים וחמש עם חיוך גדול בשם נטשה שוורץ.
היא הייתה רווקה לפי הכתוב בתעודה, הכתובת הייתה בסמוך לרחוב שבו גרתי.
לפתע הבחנתי בכרטיס ביקור שהיה תחוב מאחורי ספח תעודת הזהות.
"נטשה שוורץ-מתקשרת" משהו היה מוזר בכרטיס הזה, כשאחזתי אותו בידי חשתי מן זרם הזורם בגופי....מן הרגשה מיוחדת.
לפתע ראיתי דברים....אני רואה את הגשר, את הוואדי...שתי דמויות מוזרות הנראות כמו חייזרים אוחזים בנערה שנראתה כמו נטשה.
השמטתי את את הכרטיס בבהלה והוא נפל על הארץ.
ניגשתי אל המטבח ולגמתי כוס גדולה של מים בכדי להירגע.
כששבתי מן המטבח ואחזתי שוב את כרטיס הביקור המקרה חזר על עצמו ולפתע התחלתי לשמוע קולות.
-"ניקח אותה איתנו...נבדוק מה היא יודעת" אמר אחד החייזרים לשני.
למרות שדיברו בשפה לא מובנת אני הצלחתי להבין.
התרוממתי שוב בבהלה מניח את כרטיס הביקור על השולחן...ניגשתי אל הטלפון וחייגתי אל הפסיכולוגית שלי שטיפלה בי לאחרונה.
-"הלו' מי זה?" נשמע קול של גבר רדום מצדו השני של הקו.
-"אפשר לדבר עם גלי?" שאלתי ולא שמתי לב לשעה המאוחרת.
-"תגיד לי אתה בסדר? להתקשר בשעה כזאת...גלי ישנה תתקשר מחר!" ענה וניתק לי בכעס.
התקשרתי שוב וביקשתי ממנו שגלי תתקשר אליי בדחיפות ברגע שהיא תתעורר.
"בסדר! אמר בכעס וניתק.
