קרן אור בחדר המדרגות/ סיפור המשך

דלת הכניסה של הבניין נטרקה בחוזקה והחזירה אותי למציאות. קמתי באיטיות מוגזמת, לתת לאבי עוד הזדמנות לחזור בו מהחלטתו. כשעמדתי על הרגלים ופניתי לרדת מדרגות ראיתי את הסיבה לדלת הנטרקת, בעלי.

הוא התקרב בלי לומר מילה, הוא ידע למה באתי ורק חיבק אותי חזק ככל שיכל עם ידיו החלשות עקב מחלתו, שהשאירה אותו כשלד מהלך.הערכתי את דאגתו .

הוא ניסה לעשות כל שביכולתו על מנת להקל עלי מאז שנודע לי שמצאו את אחי לפני חודש מת ברחוב בתוך תעלת ביוב.

כל פעם שאני נזכרת בשוטרים שבאו להודיע לנו את הבשורה מרגישה כל כך מגוחכת וטיפשה. זה היה ביום שהחלטנו לעבור לדירה יותר קטנה כדי לקצץ בהוצאות. דפקו בדלת כמעט בלחש. כשפתחתי ראיתי מולי שוטר אחד שנראה די מוזנח ולא מגולח ונראה על פניו שעבר עליו לילה ללא שינה ושוטר ג'ינג'י שבלט לידו בטיפוחו המוגזם. הקיצוניות ביניהם משכה את תשומת ליבי. מיד עברתי לעמידת ה"באלע" שלי, ראשי תיבות של: "במה אפשר לעזור?".  עמידה שמשדרת להם כניעה נשית עדינה ורכה.

עמידת "באלע" תמיד הצילה אותי ממצבים לא נעימים כשהסתובבתי ברחובות או כאשר עשיתי איזו עבירת תנועה. מיד כשפתחתי את הדלת וראיתי אותם עומדים מולי עברתי באופן אינסטינקטיבי לעמידת "באלע" ואמרתי להם בקול עמוק וברור וחיוך מלא שיניים צהובות מהסיגריות, שהחברה הנחמדים והמגודלים של ההוצאה לפועל כבר ביקרו  ולקחו כל מה ששווה ערך, חוץ ממני, כמובן... הם הסתכלו אחד על השני והשוטר המרושל סימן לשוטר המטופח לענות לי: "גברתי" - שנים לא קראו לי גברתי - "יש לנו הודעה מצערת למסור לך, האם ראובן אלפסי הוא אחיך?"

עניתי : "כן, עצרתם אותו?" אני כבר באה לשחרר אותו בערבות. זו לא פעם ראשונה וזו גם לא תהיה פעם אחרונה" ופניתי לקחת את התיק.

"לא, גברתי" – פעם שנייה גברתי , זה כבר יותר מדי - "באנו להודיע לך שמצאו את גופתו של אחיך".

התעלפתי. כשפקחתי את העיניים בעלי ישב לידי וליטף לי את שערי. לשבריר של שנייה שכחתי למה אני שוכבת שם על הספה ואז, כאחוזת אמוק ויצאתי החוצה בריצה ובעלי נשרך אחרי וקורא לי לעצור.

לא שמעתי בקולו. רצתי לחפש את אחי מתחת לגשר. הוא בטח שם  עם החברים חסרי הבית ,מנגן בגיטרה ושר להם שירים שמחים שירקדו כמו הורה מסביב למדורה.

כל הזכויות שמורות למחני אדריאנה