עין לי-אור

החיילים הביטו באשתי בחוסר נוחות.

'אנחנו עוד רגע הולכים', אמר השחרחר הגבוה למרות שלא נתבקש לכך. בהיר הפאות יישר במבוכה את כיפתו כאילו חשש מחמתה של עין רעה ומלמל משהו במבוכה. רחש מים זורמים בישר לנו כי זה המעיין. הבריכה שאצרה את קרירות המים הייתה מחופה בצל שיחים עבותים, גזע עץ גמלוני נטה אל המים ללגום והתכופף כל כך עד שהיה צורך להעמיד לו מוט לתמוך בו. החיילים התלבשו בחופזה מציצים אל אשתי המאיימת להסיר את בגדיה העליונים.

'אנחנו כבר עוזבים', אמר בבהילות השחרחר בלי להביט בנו, 'רק נקטוף כמה פטלים ונלך'. הם נעלמו בבהילות בפתח בסבך שהוביל אל שביל הפטל המקורה בשיחים ודממה ירדה על המעיין. קול שכשוך קל ניעור כשטבלתי רגלים יחפות בצינת המים והתנפץ כשאשתי ירדה באומץ אל הבריכה לטבול בה. 'בוא', שיקרה אלי מן הכפור, 'המים נהדרים'. היא אחזה בזהירות בגזע העץ שנטה לה וצעדה עימו בזהירות שלא להחליק על הירוקת.

לגמתי מקולות הפכפוך המתמשך וחיפשתי לעצמי מקום מוצל להסתתר בו, אשתי העזה וטבלה במים עד שהם כיסו את ראשה ומיד זינקה מעלה בהתיזה סביבה נתזים קרירים של הפתעה, פכים קטנים של התבדלות מחום היום. החיילים חזרו מן הסבך, חזרו מן הפטל וידיהם היו אדומות כדם עד למרפקים. הבטתי בהם בדאגה, אך הם שטפו את ידיהם במי הבריכה מתעלמים מאשתי וכשהבחינו במבטי הרגיעו אותי, 'זה רק מהפטלים'.

'פטלים?' קפצה אשתי, 'איפה יש פטל?'

עטור הפאות הצביע בזהירות אל השביל שבסבך ואמר בלי חמדה, 'זה לא רחוק, יש שם עץ גדול מלא פרי.'

אשתי הפעלתנית יצאה מיד לדרך ונעלמה בסבך, החיילים נעלמו במדרגות.

כעת אני לבדי במעיין עטור בשקט, לחוש פכפוך מים ממכר שמילא את הדממה ברגיעה, משכשך רגלים קפואות במים וראש מלוהט בשמש. באיחור מה החלטתי בכל זאת לקפוץ לבריכה וצינה מצמיתה דחקה בי שאצא.

קולות שהגיעו מכיוון המדרגות הביאו בעקבותיהן שלוש נערות צעירות לבושות חולצות טריקו וחצאיות ארוכות, הן לא הצליחו להסתיר את האכזבה על פניהן כשראו אותי בבריכה והתלחששו זו עם זו בדאגה. הן הביטו בי מוטרדות אבל החליטו בכל זאת לעלות, אולי הוא יעזוב. במופגן התיישבו שלושתן על הספסל שמעל הבריכה ופטפטו את עצמן לדעת בהמתנה לראות מתי אשבר ואלך.

'הגיעה לי הודעה?' שאלה השמנמונת את הקטנה.

'כן', השיבה זו בהיסוס מאמצת את עיניה אל המכשיר.

'מי זה, מי זה?'

'הושע', קראה הקטנה כאילו זה מובן מאליו.

'מה הוא כותב, מה הוא כותב?'

הקטנה רכנה אליה ובחיוך מסתורי לחשה אל אוזנה סוד משותף. פני שתיהן אורו. 'די'. קראה השלישית, 'אני לא מאמינה'.

הן הביטו לעברי בעיניים מאשימות והיה משהו מעיק בהמתנה שלהן שאלך, במצב אחר הייתי אולי עוזב, אבל מה עם אשתי והפטלים?

הרהרתי אם לעדכן אותן ושתי בנות אחרות, בוגרות יותר, טיפסו במדרגות, הן בחנו במעשיות את המתרחש ונראה לי שקראו בדיוק את המצב. עבורן, לא הייתי איום, הן היו חילוניות לחלוטין. בלי היסוס הן התפשטו מבגדיהן העליונים ונותרו בבגדי ים. שחורת השיער נכנסה ראשונה למים, אני כבר ישבתי מחוץ לבריכה ורק רגלי עוד לחכו מן הקרירות, 'אוי, זה קר' היא קראה לקצוצת השיער שאיתה, 'בואי גם את', קצוצת השיער נותרה עם חולצת טריקו מעל הביקיני שלה והביטה בה בשתיקה כעוסה, 'את יודעת שאני לא יכולה'. שחורת השיער טבלה ראשה במים והניפה את שערה, 'אוי, זה טוב, בואי כבר'. קצוצת השיער פתחה במופגן ספר לקרוא בו, אספה את רגליה ורק אמרה 'לא בא לי'.

כעת כרכרו סביבי חמש בנות, שלוש מהן רצו שאלך והשתיים הנותרות מדדו אותי בעיניים עסקניות, הגבר היחיד בלול שללא ידיעתן אינו ממתין לטרף אלא פשוט תקוע כאן בגלל אשתי שהלכה אל הפטלים לקטוף. נו, בנות, חייכתי אל עצמי, הדתיות אינן נכנסות למים בגללי, ואילו השתיים האחרות דווקא בגללי (לפחות זו שטבלה). ברוך שלא עשני אשה.

עוד אני מהרהר בהן שמענו קריאה עמומה ממעלה ההר וכולנו הפננו את ראשינו לעבר הקול שהייתה בו מידה ברורה של נואשות. לרגע דימיתי לשמוע את קולה של אשתי, אבל קצוצת השיער תמהה כמו לעצמה, 'רוֹסי? מה זה רוסי?' וביטלה את העניין בתנועת כף יד. מהעבר השני, ממתלול המדרגות, הציצו באותו רגע ממש כמה ראשים מודאגים מסולסלי פאות. הן טיפסו עד שהבחינו במתרחש ונעצרו. יותר מדי בנות היו שם. הם נסוגו בבהילות כאילו ראו מפלצת במעיין. שלוש הבנות הראשונות הבינו שחלון זמנן מתקצר ונכנסו בכל זאת למים בחצאיותיהן. קולות של שמחה נפצו את שלוות הפכפוך, הבריכה סערה ואני התבוננתי בהן מן הצד קצת נבוך.

'אפשר רק לטבול?' קרא קול מהוסס מן המדרגות, 'תנו לנו שתי דקות ואנחנו עוזבים'.

שלושת הבנות הדתיות הביטו זו בזו, החלון נסגר. 'בסדר' קראה הקטנה, 'עוד מעט אנחנו עוזבות'.

'אנחנו רק הגענו, אנחנו לא עוזבות, נהיה כאן עוד כשעה' קראה כנגדן קצוצת השיער מן הספר.

החרד נחרד ונעלם. כנראה ששמע רק את הסיפא.

'י-וסי' קרא הקול הנואש שנית מן ההר והפעם הייתי בטוח שזו אשתי.

'אני כאן', קראתי אליה, 'אני כאן'.

הבנות הביטו בי, מי בתמיהה מי באכזבה.

'רק שתי דקות, אנחנו מבטיחים' ניסה שוב החרד שצץ שנית מן המדרגות והביט אל האופק.

'בסדר, בסדר,' התרגזה השמנמונת,'אבל אנחנו לא ביחד', אמרה והצביעה אל אלו שהחרד סירב להביט לעברן.

'אנחנו לא עוזבות' סיננה בזעם קצוצת השיער.

'שתי דקות וזהו' הבטיח החרד כאילו לא שמע סירוב.

שלושת הבנות יצאו מן המים ובגדיהן היו נטפים נטפים ופנו אל הסבך להסתתר שם. זה היה מספיק עבור שלושת החרדים שהופיעו ליד הבריכה בשחור ולבן. קצוצת השיער אספה בבהלה את חברתה אל מקום מוצל בצד והן ישבו שם כעוסות ורוטנות וגבן אל הבריכה. אני שנותרתי לבדי על גדת הבריכה הבטתי בפליאה בשלוש הבחורים שהתפשטו בבהילות מול עיני מגלים בזריזות גופים צחורים, סבכי שיער כהה, ואיברים קפוצים. עירומים הם קפצו יחד אל המים לטבול בתוכם שלוש פעמים כמנהג, ללא חציצה, אוספים גפיהם כבתנוחה עוברית, טובלים וקמים, טובלים וקמים.

'י-וס-י, איפה אתה?' קרא בבירור ומקרוב קולה של אשתי מן הסבך, 'הלכתי לאיבוד, איפה אתה?'

'אני כאן, אני כאן' השבתי לה בקול בעוד עיני נטועות במים.

'תקרא לי, שאלך לפי כיוון הקול', קראה אשתי.

'אני כאן, אני כאן', קראתי בקול.

ראשון החרדים כבר התנגב ביסודיות במגבת כשקפצה/נפלה אשתי מעלינו היישר מתוך הסבך, שיערה סתור, רגליה שרוטות וידיה ופיה אדומים מדם הפטלים שאכלה, מחזה מבהיל למדי. אני לא יודע עד היום כיצד זה קרה, אבל כשהסטתי את מבטי מאשתי המבוהלת אל המים נעלמו החרדים המטוהרים כלא היו, רטובים או יבשים, עירומים או לבושים, רק הם ואלוהים יודעים.

'איפה היית?' קראה אלי אשתי כשנגלה ראשה מתוך המים לתוכם קפצה להישטף מחרדתה, מדם הפטל שצבע את המים בארגמן. 'קראתי לך כל כך הרבה ולא ענית'.