מול עצמי

נרדמתי מול עצמי כאשר כתבתי אותך 
וזה לא אומר כלום. אני באמצע מקום עם אותם הצבעים והאנשים עם אותם הפרצופים. מחפש צמרמורות בשביל לחזק את המילים הנוטרות שנשארו ממך 

ואני לא בוכה, מנסה לזכור איך זה היה שאותך לא יכלתי לשכוח אבל מהמדפים כל הניירות בורחים וכתפיהן הקטנות של המילים שנוגעות ומטלטלות את ראשי לאותם הפחדים לאותם רגעים חמים שאת ידיי קושרות שאת רגליי מכבדות שאת צילך מעצימות שמסתיר כל אור קטן שאת ליבי מאיר לפעמים.