הייתי אשם.

גשם

וכשהייתי בן שמונה, יצאנו למסע שהתרחש בארץ רחוקה. שכרנו אוטו, וקנינו תקליטים כמו תופים שנרטבו במילים, ונכנסנו לכל מיני יערות שהיו בהם מסלולים של טיולים. היינו ארבעה, ושניים מאיתנו ילדים, והמסלולים מטבעם – לא כל כך קצרים.

פעם אחת החננו את המכונית בריבוע הלבן שעל יד פח האשפה, ואני צעדתי בראש-משפחה. אימא הייתה עוד חולה בשפעת קלה, ואני נזהר שלא לדרוס קיני נמלים, מזנק לצדדים, מדמיין שעומד בפתחן של מדרגות נעות, מציב מיכל לו ארבע פינות. ממהר לחדר המכונות החתום בדלת סגורה שהינה נעולה ועליה בליטה – כתם לידה.

אימא ואבא בטווח הראייה, מחייכים ולוגמים מים שמקורם בהרים, מתבוננים בטבע שברא אלוהים. חושב על זיזים בצבעים, בהם אוחזים ולופתים, מטפסים בכדי לשיר להיטים נוגים שהגו מעפילים. ואני מטפס, אוחז ולופת, שר ולא על ארצות אשר מעבר להרים, או מימיות בהן גידלו זחלים. על בקבוק מים דמוי קריסטל, אני שר, ולא מפלסטיק, מונח עתה על פני מדף, והטיפות חוצות, מחלחלות פנים, מגיחות חוץ, נעות, מתקשות וקופאות. כשמגבירים עוצמת הקירור לארבע וחמש, ואור המנורה המצויה בפנים המקפיא הולך ונמוג – נעים כדורי האדים השקופים על פני בדולח ועודם זעירים, כמות הכוכבים שמסר אברהם לאלוהים.

מלחמה וגופה

וסובבתי מבט, כמה וצמא לשתייה, ולא ראיתי אימא, ולא שמעתי אבא קורא לחזור לאחור. ולא הייתי בטוח, להמשיך או להישאר באזור. וחיפשתי סלע, עם עדיפות למחסה של עלים, שיהיה קרוב למים קרירים, למרות שאי אפשר לשתות, שיירים של תיירים צפים.

בראשית כל טיול, הייתה אימא מעניקה תפוחים – בכל פעם, גוונים שונים. אהבתי ירוק, קיבלתי אדום, בלעתי חתיכות, מדמה שהינן ירוקות, יודע שבכל ערב, יורד שלג במדרגות שהיו נעות, נכנס למטבח ועוטף בניילון נצמד, מנמיך בשלבים עשויים אבנים, רובים מתגלגלים. דורש את שלו השמור בשקית, להסתיר במרתפים מוגנים מפני דבורים ההופכים נחשים וזורמים בנחלים, הגופה היא ששטה על מים בצלילים נמוכים, אימא ואבא – מחפשים.

מעבר למים, ישנם אנשים – מצביעים, מסירים הבגדים שעוטים, מכתימים את המים שממילא לא היו בהירים. בערבית צועקים, ואני רק זוכר, איך זה שאבא סיפר, על ערביי ישראל, על בניינים שבונים בכדי שיכילו ארגונים דרקוניים, המונים עשרות אלפי חברים. סופר שבהפגנות הם לוחשים סיסמאות מרובות במילים, תובעים חילות ימיים, מצופים מצופים, וחמושים בקוצים – בי הם תוקעים. המחטים חודרות אל מבעד לעור, תרות אחר שברים שאינם זורמים בנהרות אדומים, ולא -  מתים.

ואני רק צעקתי שהעם הוא צדק חברתי, וחזות של פלסטיני לא כרכתי סביב גופי ורכושי. האזנתי למילים שבוטאו בנשיפות חדות ומדויקות, ובחיילים שבדו מדים אפורים ננעצו המילים, כמו באוויר המורכב שאריות של פחמן דו חמצני ומימי, וראיתי איך הנוזל הוא דו חיי.

לא ידוע

זחלים ניזונים בשתיקה מתפוח נפוח מלא בנוזלים. בוהים - מרכבה עמוסה, מלאה כלים נוצצים שאינם סכינים, והתחושה ששתיתי בלשכה, מים, אסלה ותקרה – הבית שלך, כמו הייתה נמוגה והופכת לכדי תכלית עליונה היא עגלת עוללים לבושים סרבלים, ושלושה נפילים להם ארגזים עליהם הם קוראים.

שלושה חושים

והתפוח אין בו נוזלים, והמים כל כך מזמינים. מנמנם על סלע, ומחכה להורים– לא באים. המצח כואב מבפנים. יודע שאסור לשתות, שאימא ואבא נפנפו אצבעות שהיו אדומות ולא לחשו, צעקו, רק אמרו, בקול שקט שאינו מסוכן – לא לשתות מכאן. 

אבל המצח כאב. רק קצת מים, להרטיב את החום שבפנים. האצבעות נעשות כהות וספוגות. נמק, שהאמה תנשור ולא יהיה רופא-עור שיוכל לתפור. אשיט סירה (מטענה הוא נמק) על פני מים צלולים, ואלוהים ילחש ניחומים, מזמר תווים שהשמיעו ציפורים, יסמן בדיו עיגולים שחורים, ייזרה מלח על גבי זגוגית הפגמים. עדיין חם מבפנים.

משפשף אצבעות ונשכב. חש בתוצר המוצק של חומצה ובסיס, בנתרן הכלורי הדבוק לבשרו הסמוק, נוגס, רק שפתיי נעות וקולן לא נשמע, מתפתל על פני קמטים קשיחים, אין רואה ואין יודע כי הכול נאלמים. גם אני יודע לצטט פסוקים.

משבר

ואני רק דגרתי על אבן שהייתה חלקה, סופר את כמות העלים על פני אדמה - משפשף ציפורניים בצד הגדה. והעופות חגו מעל, נסקו ונחתו כמו מטוסים בשדה תעופה, צייצו ולא הגו מילה, ולא מפאת תקלה במקום-חניה או חיסיון הוא חיסכון שהנהיג ראש הממשלה, משום שחשמל לא היה בנמצא.

ושדות החיטה מניבים יבולים כמו פרעושים נחבאים בפרוות של כלבים, אותן עוטים בני ישובים בורגניים. מביט ברצפה – חושב המרצה מאסר בגין רצח שביצע. אימא ואבא מופיעים בקצו של השביל – המומים בלוויית שאנשים שאינם מזהים - הערבים העירומים. מחבקים, מנשקים וצווחים – חשבו שמתי, ותרו גופה הנישאת בעלים, בנחלים שוטפים, קולחים ושוצפים.

ואני מספר את שאירע, את חתיכות התפוח שהנחתי בפה, את המים שהשתוקקתי לשתות, משמיט פרטים אודות התפתלות שהייתה, ומלח שנספה. מושיטים בקבוק של מים שמקורם בהרים, שותה, ובפרץ של רגש בלתי מזוהה – מתיז על הורה.

שופך את שנותר על הראש אותו מעטרות שיערות שחורות.  רטוב ולחלוחי, מועד, ונופל לנחל, והערבי – זה שהיה ראשון להצביע ולהסיר בגדיו, שולח יד זריזה ושחומה, ומשה, ואני דמיינתי דדיים, ולא מתוך חשק מיני שהיה אז סודי, וחשתי אשם, ללא כמו, ואין כאילו, גם איך.

ינקות

ילד אני, עומד ומביט, מזעיק אמה של האם, בעלטה ולא בדלת הכניסה, בן חמש היה. ואני רק עמדתי על טיבו של בקבוק, ופילוסופיה לא למדתי, שבזכות הטלת הספק אני קיים, ועוד לפני שמילים דוגמת אונטולוגיה ופנומנולוגיה היה להן פשר, וכל מכשיר פילוסופי שעמד לרשותי וזכותי, היה תבונתי-בינתי – מילים שאין להן הגדרה וצורה, והמחשבה טרם הפכה מגובשת ועודנה מופשטת, עץ של העץ שניטע בחצר, וכל העצים שראיתי ביער ובבית מול, ללא האות עין וצדי, לא הצליל הגרוני, ועיצורים בלתי הגיוניים (מודעים), שבכל זאת שומעים.

הדלת לבנה, עליה אין כתם לידה. מביט בתמונות וחווה אורגזמות מופשטות. אח שלי, ששר שם בחדר השני. את המילים באנגלית, מתרגם לעברית, והממשות חובקת – והוויה לוטפת, והאותיות כמו היו מתגשמות, מחלחלות ומבינות שהעיסוק הפילוסופי, המנותק מכל קיום אנושי, טובל והפך לחלקי, משום שהינו עממי.

בחדר ומביט, רמקולים, ומסובב את המדד – חזק, ויותר חזק, ויותר, ולא שומע, מתרגם מאנגלית לעברית, רק מקשיב, וחולם, רוצה לדבור שפות נוספות, שאוכל מגרמנית לאנגלית, ומאנגלית לעברית, ומעברית לאנגלית, ומאנגלית לצרפתית, והמילים לא תהיה להן עוד משמעות, לבד, ואהיה שם, בלי מילים, ובלי צורות, וגיבבתי מבט,  מנסה לקרוא ולפרש, כי המנגינה גם היא מילה. ואי אפשר. וחשתי אשמה. אז עמדתי על מרצפות שהיו רטובות, ולקחתי מטלית נפקדת תאף, המרצפות היו מלוכלכות, וריחפתי, ובידיים שנותרו פנויות, 

הייתי סמרטוט.