על לקות למידה ויצירה

האם בכלל יש לי לקות למידה, ואם כן, מהי?

קשה למדי להכיל את העובדה שבכלל יש לי לקות למידה. מעולם לא נכשלתי בבחינה, למעט מבחן באנגלית, שרמתו הנמוכה העליבה אותי, אז במכוון קיבלתי אפס; היכולת הרטורית שלי גבוהה והיכולת האנליטית שלי חדה כתער. כיצד אני בכלל מעז להתלונן?! אני לא מתלונן, אף פעם!

מכל מקום, אני יכול לנסות לתאר ולאתר את הלקות:

מראש, אני מתנצל על כך שאני מדבר ברמזים, זה יכול להפוך את התקשורת למסובכת. יתכן כי אף משפט לא יהיה מובן ויתכן שהדיבור שלי יהיה ארוך ועודף, מאחר וכל מילה מקפלת בתוכה עולם שלם.

הרמז הראשון קשור לקצב. על פני השטח, אני אטי. בחינת בגרות בהיסטוריה, למשל, כתבתי במשך 10 שעות רצופות, פי חמש יותר מהזמן המותר. לימים למדתי שמכפיל האִטיות שלי הוא פי שמונה - המעבר מדו-ממד לתלת-ממד, כפול שתיים (2³). או במילים אחרות, יש לי חשיבה תלת ממדית - עם קיפולים, הסתרות, גמישות ונוזליות.

הרמז השני קשור לתנועה. הגוף מוגבל (ע"י חוקי המציאות) ונע לאט ואילו התודעה חופשית ודינאמית. נתמקד באזורי השפה – הפה והיד. מגוון רחב של מחשבות סימולטניות צריכות להתנקז לפתח הצר של הפה, כך יוצא שהשפה מקוטעת ומתפזרת. העיניים שמתבוננות החוצה והתודעה שמתבוננת פנימה, מדווחות ליד על עושר האפשרויות בהן ניתן לכתוב את האותיות והמילים, על צורותן ועל המרווחים ביניהן. מכאן היד לוקחת דרור יצירתי, שמבחינת קצב מתבטא באטיות יוצאת דופן.

הרמז השלישי קשור לנוקשות ולהרפיה. אין נוקשות, בלי הרפיה; או לחילופין אין שהייה ללא השהייה. כאשר אנרגיה מרוכזת וכלואה באזור אחד, בשאר האזורים הנותרים היא תהיה דלילה. אפשר לומר שאחד האתגרים הגדולים שלי הוא ניהול אנרגיה. כאשר עוצמת האנרגיה הינה מוגבלת, אך עמידה לאורך זמן. ברירת המחדל היא פיזור אנרגיה לכמה אזורים – גם וגם וגם וגם... מיקוד אנרגיה הוא אפשרי, אך דורש תרגול ומאמץ מיוחד. אם כן, במה כדאי להשקיע מאמץ ואנרגיה?

כאן נכנסת לתמונה היצירה. יצירה של גבולות דינאמיים לבלתי-מוגדר. היכן שאין מסגרת קונבנציונלית קיימת שמכילה את הבלתי-מוגדר, אני יוצר גבולות גמישים ומאווררים שמקנים זהות והכרה. תוך תקווה, שיום אחד תמצא מסגרת שתכיל אותי.