ארבעה
צעדים. סיבוב. ארבעה צעדים. סיבוב.
והמחשבות רצות. אני מחוץ לתא. אני
בסורבון, בפריז, סמסטר קיץ בצרפתית. והבנות יפות, והחיים פועמים בליבי, כמו
מטרונום שהשתגע. ארבע פעימות. עצירה. והאידיאות גדולות, ומנצנצות כמו כוכבים בשמי
פריז. והאייפל גבוה, ומזכיר לי תמיד את שנות ה-30 וה-40, את מלחמת העולם השנייה, הכיבוש
וההתנגדות.
וזה מישל, והוא חבר שלי. ויש לו חיוך נבוך
ושובה לב, שכל הבנות מתות עליו. חיוך בלי שיניים. חיוך ערמומי מלא תום, שמסתיר סוד
של אהבה. והוא נגן ג'אז, ואני מעריץ אותו, והוא קצת יודע, ולפעמים מתייחס קצת
בזלזול. אבל אני סולח לו, כי – כי אי אפשר אחרת. כי הוא כובש אותך באהבה שלו. והנה
אנחנו באמצע מסיבה, ואני מספר איזה סיפור מעניין, והוא יורד עליי – "אתה חי
רק בשביל האומנות," הוא מלגלג – "את הדברים הכי מסעירים בחיים שלך, עשית
תחת הכובע של האומן המיוסר. אחרת, אתה סתם פחדן..." יש בזה משהו, אני חושב.
וזאת ג'ו. והיא... היא הפאם-פטאל? כן –
לא. והיא תמיד צוחקת על איך שאני אומר "כן, לא", שזה באמת די טיפשי. ואני
חובק אותה במטרו, ומרעיף לה נשיקה מהירה ברחוב בהיר, כשהעיר כולה עסוקה מדי לאהבה.
ומה שהיא עושה לי... או, מון-דיו. והיא יכולה לכופף את קורות-ההיגיון הנוקשים
כרצונה, זה סוג של מתנה שיש לה. פשוט לא יאמן. ההיגיון, שבדרך כלל גאה מדי, מתרכך
ומתכופף למענה... ואני תמיד אוהָב אותה, לנצח. למרות שנפרדנו בלילה אפל וגשום, כשהאלים
החליטו להעניש אותנו, ולגזול את אושרנו הרב.
ארבעה צעדים. סיבוב. ארבעה צעדים. סיבוב.
כמו בספרים שקראתי – פרפר של שרייר. קראתי
אותו במילואים, כשאני ונבוכדנצר בסיור, רק מחכים למשהו שיקרה, ובינתיים משוחחים על
החיים. קוראים ספרים. "תגיד, סנחריב," הוא פונה אליי פתאום, "אתה
לא חושב שיש בצבא שלנו משהו מיוחד?" והוא מסביר איך הצבא שלנו זה המקום היחיד
שבו אנשים משכילים באים מרצונם, (ומתוך איזה אידיאל ציוני-יהודי), לעשות חודש
מילואים בשנה. והוא מוציא את המשקפת, ומסתכל בה הפוך, כמו במיקרוסקופ, על נמלה
שהולכת באדמה. ואני תוהה אם הסקרנות היא אוניברסאלית, או שבאמת – לנו יש יותר? ופתאום
הקשר מצפצף, ויש "חווה אדומה" בקו 604, אז צריך להעיר את הנהג שכבר
נרדם, ולצאת.
סיבוב.
אני חושב על הבנאליות של יורים ובוכים,
ופתאום נבוכדנצר מודיע בקשר כי הוא מזהה שני "מלוכלכים", והלב מתחיל
לדפוק כמו מטרונום על סף התמוטטות עצבים, ולפני שאנחנו מספיקים לחבוש קסדה, יש
פיצוץ והאוזניים מצפצפות, והראש מסתובב. ויש כל-כך הרבה דם, ואני מנסה לא להסתכל.
ופתאום דלת הלבנה נפתחת, ושתי ידיים שולפות אותי משם, ואני בכלל לא מנסה להתנגד,
כמו שלימדו אותי. ואיפה-שהו, מישהו בטח מכריז על נוהל חניבעל. ואני שוקע בתנומה,
כל עוד נמשכת הגרירה, כמו בשיר של מאיר אריאל – וזה רק נגמר בעוד סטירה...
ארבעה צעדים.
והגשם דופק על החלון בתל-אביב. ואני
מיואש, כי אין לי כסף, ואין לי חברה, והחיים קשים בתל-אביב. אני מתקשר אל הפיצרייה
הסליזית, והבוס הנצלן עונה. "אני לא מגיע יותר." אני אומר.
"טוב." הוא עונה, ונדמה לי שאני מריח קמצוץ של אכזבה. השיחה מתנתקת. הוא
בטח חושב שהוא היה טוב מדי, אני חושב בסרקסטיות. ואי אפשר להלחם בקלילות שחזרה
אליי. ולמרות שהעיר קשה כמו ברזל חלוד, ומסריחה כמו קבצן בחדר-מדרגות, בכל זאת יש איזו
תקווה, לא? ואני מתקשר לחברים, ולובש את הז'קט והכובע, וחומק לאיזה בירה וסיגריה
חסרי-דאגה, בעוד לילה מעושן בעיר המוחצנת לעייפה. ומחר יורד השכר דירה, וכבר לא
נעים לבקש מההורים. אבל לדבר הנואש הזה שעל הבר יש שדיים, וכוס כמעט-ריקה. אז אני
ניגש אליו ושוכח את צרותיי.
סיבוב.
אני בן שבע. ומתבייש. ואני בן חמש-עשרה.
ומתבייש. ואני בן עשרים ושבע, ומתבייש. ובמה יש להתבייש כל-כך? באהבה שלי לילדה
קטנה ומתוקה בשם אלמוג, שיש לה שיער חום שזוהר בשמש, ויסודות של רוח בנשמה. ולי רק
יסודות של אדמה, כך אמר לי הזקן שקרא את כף ידי בפארק. בעובדה שאני לא יודע לרקוד,
ועוד לא התנשקתי צרפתית, עדיין, ואני לא מעשן במחששה, עם כל החברה המגניבים של
השכבה, שחלק מהם כבר לא בתולים, או לפחות כך הם מספרים. בבושה הזאת שאפילו בגיל
עשרים ושבע לא עוזבת אותי, וכבר אני אמור להיות "מישהו", עם עבודה
נורמאלית, ופרוספקט צמיחה חיובית לשנת העסקים 2012. אני מתבייש. וכמה שאני לא טוב,
זה אף פעם לא מספיק...
ארבעה
צעדים. סיבוב. ארבעה צעדים. סיבוב.
מנגינות חצוצרה של לואי ושל דיזי מזכירות
לי תמונות בשחור-לבן. תריסר כלי מיתר צולחים את הקרשנדו המטורף של ויואלדי ומזכירים
לי את עונת הקיץ. הספייס-גירלס מסבירות לי מה אני צריך לעשות אם אני רוצה להיות
המאהב שלהן. יהלי סובול לא יודע למה הוא לא יכול בלי זה, וזה מלטף אותי. בוב דילן
מסביר לי שהזמנים, הם השתנו. ג'ובים שופך עליי את המים של מרץ. אני שר ומנגן איתם,
עם כולם. ואני שם, יחד עם אולימפיה של מנה, אנו מביטים דרך חלון בית הקפה של ואן
גוך, ושותים מכוס ה-אבסינת שעל השולחן, ונזכרים ביום ההוא שקספר דיוויד פרידריך
עמד לבדו מול הגלים המשתברים.
ארבעה צעדים. סיבוב.
הלוואי ובן היה פה. הוא היה מנסה להסתיר
את העצב התהומי שבעיניו עם צעקות של רס"ר. והוא היה צועק עליי פקודות ואני
הייתי קולט אותו, את מי שהוא באמת, וצוחק. והוא היה מתעצבן. וברגע של כנות חמורה,
הוא היה מפסיק את ההצגה, רק לרגע, מציע לי סיגריה, ומדבר איתי על "נרדפי
החוק" של ג'ראמוש, ועל השורה שבניני שיבש, וג'ראמוש אהב דווקא את הנוסח
המשובש: "זה עולם עצוב ויפה". זה עולם עצוב ויפה. כשמנסים למצוא סיפור
לספר לאויב שלך, באמצע הקרב. ואז הסיגריה הייתה נגמרת, ושנינו היינו לובשים מחדש
את המדים – הוא של הסוהר הכאילו-קשוח, ואני של האסיר הכאילו-רך.
סיבוב. סיבוב. סיבוב. סיבוב.
תסכולים של אומן. אומן מתוסכל. דווקא
למדתי לרקוד די טוב, אני טבעי. ועכשיו אני כמו נידון-להורג שמספר בדיחה כדי לנסות
ולחמוק מגורלו, צוחק צחוק נואש וקצת עלוב, "זה מצחיק, ג'ימי, לא? תמיד הייתי
טוב אליך ג'ימי, לא? היינו חברים, אני ואתה, אתה זוכר?" אבל לג'ימי אין לב,
והפנים שלו קרות כמו קרח, עם הבעה קפואה. והוא מרסס את הבוגד שהעז להלשין עליו
לבולשת, מרסס אותו טוב, ממלא אותו בעופרת. מרסס באהבה... והחיים הם משהו שקורה
בזמן שמתים. החיים הם לאנשים, ולא לאומנים המתוסכלים. הם מסתכלים מתוך תא הכלא המבודד
שאליו נידונו, מנסים לראות דרך הזכוכית הכפולה המלוכלכת מה קורה שם בחוץ, מנסים
לצעוק – אך אין שומע. מסתכלים ומתוסכלים.
ארבעה צעדים. ארבעה צעדים. ארבעה צעדים.
והבדידות... והעצבות שמשתלטת, והיא כמו
סבל מתוק. עצבות היא תמיד אובדן. וכל בחורה יפה שחולפת ברחוב היא כמו עולם שלם
שחומק מבין אצבעותיי. ואפילו יש תיאוריה של קוונטום שאומרת שכל בחירה רנדומאלית של
אטום אחד, בוראת עולם של אפשרויות. אז למה, בעולם העצוב שלי, האישה תמיד חולפת?
ודופקים על הקירות, וצורחים בקולי קולות. ובוכים עד שנרגעים. וצוחקים עד שמתעצבים.
והעצבות היא משהו ממשי. היא גל של קרינה שהשמש פולטת, אני נשבע. זה לא ממני, זה
שם, בחוץ, כפוף לחוקים פיסיקליים כמו תורת הקוונטום...
ארבעה צעדים. סיבוב. ארבעה צעדים. סיבוב.
מחשבות פילוסופיות על אהבה. קבלה מעשית
לעם. מפרק את הרצונות של האדם. ברמה התחתונה נמצאים כל הרצונות ההישרדותיים, והצרכים
הרגשיים להרגיש ביטחון. ברמה העליונה נמצאת האהבה, כביטוי של שאיפה לעוצמה אנרגטית. רצון
לתת. ביניהם מקשר אקט של חסד, שעליו עומד העולם. כי אין אהבה, ללא חסד. כל התאהבות
מחייבת חסד הדדי, שפותח את הלב לאהבה. והאהבה היא מערבולת סוחפת. השראה מגנטית, או
אלקטרומגנטית (בכל זאת עברו קצת שנים מאז שיעורי הפיסיקה של התיכון...) ואיך כל זה
משתלב עם מוסיקה רומנטית וסרט שחור-לבן, וג'אז רומנטי, ופריז סנטימנטלית? עם גיטרה
קלאסית, וצלילים טהורים ומדויקים המכוונים אל חלון מואר שבקומה השנייה, ואור-ירח
ששוטף את האגם. איך?!
ארבעה צעדים. סיבוב. ארבעה צעדים. סיבוב. ארבעה צעדים. סיבוב.
עד ש-זה קורה.
וכשזה קורה, אני עף. אני אחד עם כל כוחות
היקום. אחד עם העולם. ואני חייב להודות, שיש משהו כל-כך יפה בכיעור המוחלט ומלא
החן שלו. רקדניות הבטן מענטזות לצלילי העוד והדרבוקה, והגברים רוקדים דבקה בטור
ובשורה. אוטובוסים נכנסים ויוצאים, מטוסים ממריאים ונוחתים. כרטיסנים בודקים שיש
כרטיסים, וזבניות מברכות קונים פוטנציאלים בחיוך מזויף. ואנשים עושים
"לייק" בפייסבוק, ומתפוצצים בקניונים הומי אדם, ומנפנפים במניפות-נייר,
כי חם, ומלטפים כלבים בזמן שהם צופים בטלוויזיה. אנשים נלחמים על מקום במשענת-ליד
בספסל התיאטרון, ועל משאבי-הטבע, ועל אדמה, ועל כסף. וכולם יפים, באופן מכוער
שכזה. ואני אוהב את כולם, ואני חלק מזה. אני חלק מזה! ואני יודע שזה חסד אלוהי, מה
שקורה לי עכשיו, כי אני מרגיש אהבה שמציפה ועולה על גדותיה, אהבה שנשפכת אל כל
עבר.
והתליין פותח את דלת התא. אני צריך להרוג
אותך, הוא אומר בלי מילים. והוא דומה קצת לאחמד טיבי. עליך למות, הוא אומר, בשביל
שתוכל לחיות. ואני מנשק אותו, והוא נראה מבולבל. פולט "מג'נון", וגורר
אותי אל החדר עם מצלמת הוידיאו ודגל החמאס ברקע, ורעולי הפנים החמושים. וגם החרב
שם. ואני כולם – אני האומן המתוסכל, והתליין שמחכה להרוג, ורעולי הפנים הכועסים. ואני
מישל, ואני ג'ו, ואני נבוכדנצר, והבוס הנצלן, והייצור הנואש עם השדיים, ואני בן,
ואני ג'ימי, ואני אני. אוהב את כולם, אוהב כל-כך – ושני אנשים מחזיקים לי את
הידיים, והתליין מניף את החרב, וצועק "אללה וואכבר", ואני מחייך. ונדמה לי
שסוף-סוף אני מבין את הפסוק ההוא של חזון אחרית הימים, זה עם הזאב והכבש והנמר והגדי.
ארבע פעימות. ודי.
