לא נופל

אני גר בבניין בן ארבע קומות, דירת שלושה וחצי חדרים. כשנכנסים ופותחים דלת הזכוכית השקופה למחצה, מבחינים מיד בקירות התכולים, בתצלום הילדים הסמוך לשקע צר, הווילון עוטף כמו בשר. כשמגיפים התריסים, ניתן לראות מבנים, ובקצה של האופק - קצף לבן של גלים מתנועעים.

יימלאו לי שבע-עשרה שנים בעוד כמה חודשים. "שבעה-עשר אביבים" הם אומרים, ואני שמעולם לא חשתי בחלוף העונות, לא חורף, לא סתיו, לא קיץ, וסירבתי לערוך טקסים דתיים המציינים שינויים – לצעוד מצעדים המאדירים שמו של אלוהים - לא הרגשתי בתאריכים סתמיים המתווים חייהם של יתר היצורים החיים.

יורד מדרגות, שלוש קומות, הדלת אטומה, ניצבת בכניסה. הראש מורכן וריק ממחשבות. ישנה חבילה על פני מדרכה. שמאל-ימין-שמאל, מתקני שעשועים לילדי השכנים בצדי הדרכים, שמאל-ימין-שמאל, משתוקק להיות הנקודה השחורה של פיסת הכחול. שמאל-ימין-שמאל, מתקשר ודורש שתגיף תריסיו של, ובאמצעות מצלמה המצויה על פניה של שידה, ועדשה חזקה –

צלם נקודה. גלגל ומלא בעשבים שוטים, הוסף חול רך היישר מן המטבח, שצמח מתוך גביע של תותים בשלים שנקנו והיו למצרכים, הבט במערכת היחסים הנרקמת בינם לבין האלוהים - הוא מחוקק חוקים מוסריים עליונים, והם קובעים מהם הדברים המותרים.

ניתקתי את השיחה, ושבתי לאחור. הרהרתי: טופס ירוק שמוכרח לעשות, מטלה שיש להכין, דמי הרשמה לשלם למכינה, החבילה עוד מונחת על גבי מדרכה, ספר לקריאה שקיבלתי במתנה. הרמתי את החבילה: למי שייכת? מתי אמור היה לקבל? למה לא לקח?

עולה במדרגות קומה, ומזמין מעלית בלחיצה. שלא ייראו, שלא יידעו מה אני לקחתי, הכפתור האדום "תפוס", מהבהב, הרגל שלי לא זזה, היד גם היא, העיניים מביטות, קוראות, המעלית מגיעה, אצבעות אוחזות - הרגליים - נעות.

הקרונית עולה ונושם לרווחה, המאוורר מניף בדים אדומים העוטפים תאים מיקרוסקופים-קטנים. מתבונן במראה הסדוקה, משחק ברצועה הלבנה הכרוכה סביב חבילה. יורד בקומה הרצויה, ימינה, סיבוב, דלת שקופה למחצה – חדר.

מתיישב על המיטה ומניח חבילה. נוטל הסכין שבצמוד למצלמה, עומד אל מול מראה. מסיר מכנסיים, אין תחתונים –  אני נעם, כורת הריסים. ריס, ועוד ריס, עד שתתכסה הרצפה, ריסים יש לי בשפע, שחורים וארוכים, קטנים ולבנים, אפשר לצבוע – ירוק-אדום-כחול, אפשר להציב אל מול אורו של מסך מחשב, והקו המשתקף.

הולך עד תום המסדרון. אורות השמיים משחירים, ואני פודה ריסים. מביט בהם צונחים, ולא עוצם שום עין, שם את הידיים. מביט בהם קרבים, בקרקע החומה שאיננה אדמה, במרצפות המורכבות נקודות בהירות שהינן עגולות, השפתיים אדומות.

"מוסר" אומר לעצמי, בעודי מבין – לא אוכל להמשיך ולגזול חבילות מוטלות שאינן שייכות. "דרושה נקודת אחיזה ברצפה", מחליט לאמץ ילדה. יורד במדרגות, הולך בשדרה, יודע שבכל זאת חושק באהבה. חושב על נער-בן-שבע-עשרה, אב לילדה, מי ירצה-יתאווה, ועל קריירה שהייתה להיות, ועל כל השאיפות, המתנות, ואיך מסופר הפכתי לפרופסור, ומפרופסור למורה, וחושב על השנים שיש עוד ללמוד, ועל המסלול הישיר, ועל אנשים שאכיר, שינויים שאעבור, מסגרות שאבנה, ויודע, ומניח כי לדעת אי אפשר, שבמסגרות דמויות חברות מנותקות, החברים הם אוטיסטים - לא אהיה.

אני נעם, לא שייך. לא מנותק יתר על המידה מן מהסביבה - רוצה בתשוקה, חושב לאמץ ילדה. שתגדיר, ולא על מנת שתעניק משמעות, רוצה בילדה עבור נקודת אחיזה, שלא תאחז בי כי אני אטבע, אעבור מבעד למרצפות שיעטרו כל סלע, אדמה שיש על פני יבשה, הלב יסעור ובחוץ - קור.

עולה מעלה, זמן חצות, חושק לנטור וליפול, הווה אומר, הריסים שחתכתי בסכין מטבח – לרחף באוויר עמוס חלקיקים-מתרחקים,שתבוא ותזעק, שתניף הידיים, שתבחין שהנני עירום, שתשליך מזרון. אפגע באדמה ולא אטבע, אפספס בכוונה תחילה את הכיוון שהורתה, ליבי על הילדה הקטנה שזעקה.

ואני לא נופל, אבל אני לא, לא נופל.