פעם הוא היה סתם ילד עם שיער ארוך ונמשים.
ילד עם שיער ארוך, נמשים, ועיניים כחולות.
אחרי שלוש דקות, הוא הפך לילד עם שיער ארוך, נמשים, ועיניים כחולות, שניראה לי מוכר מאוד.
כאילו שכבר פגשתי בו כשהייתי מאוד קטנה, או שראיתי אותו בטלוויזיה, בחלום..כבר ראיתי את סוג הפנים האלה. אני זוכרת בבירור, את הפעם הראשונה שפגשתי אותו על הדשא בפעולה בצופים. אני עמדתי בצד, כי הייתי חדשה. הוא לבש סווטשירט אפור, ועמד בפרופיל.
אחרי שלושה חודשים הוא הפך להיות הילד עם השיער הארוך, הנמשים, והעיניים הכחולות, שאוהב אותי. הילד עם הפנים המלאכיים,חלומן של כל הבנות.
אחרי שלוש שנים, כבר אי אפשר היה לקרוא לו ילד. אבל אני אהבתי לעצבן אותו ולקרוא לו "היי ילד.." ,לשמוע משפט בסיגנון "את מצחיקה מאוד.." ואז לעבור לנושא הפניה, כמו למשל
"המפתח לבית שלך אצלך? תן לי אותו."
"קחי" הוא מתקרב אלי, מוציא את היד שלי מהכיס, ושם בתוכה קוביית שוקולד.
"אתה מצחיק מאוד" אני חוזרת על המנטרה שלנו. ולבינתיים הוא כבר מספיק לפתוח את הדלת.
אז כן, אחרי שלוש שנים כבר אי אפשר היה לקרוא לו ילד. ובטח שהוא היה יותר מסתם ילד, ואפילו לא ילד שמוכר לי. אלא פשוט חלק בלתי נפרד ממני, מהחיים שלי, מההוויה שלי. נידמה שהמושג "החיים שלי" כבר לא היה קיים בתקופה ההיא. אלא רק החיים שלנו. לא היה דבר שלא עשינו ביחד. לרוב הוא ישן, ואני הכנתי שיעורי בית. לפעמים הייתי נשברת ומצטרפת אליו, בייחוד בימי החורף. בשבתות בדרך כלל נשארנו אצלו. כי הוא גר יותר קרוב לצופים. אני הייתי מתארגנת בלחץ לפעולה שהיתי צריכה להעביר בתור מדריכה, והוא היה זז בעצלתיים, לעוד יום פעילות בו ישב ללא מעש על הספה שבחדר של השכבה הבוגרת ויצחק עם חברים שלו על שטויות.אני הייתי לוקחת הכל קשה, משתתפת בשיחות השכבה הבוגרת ברצינות יתר, ומבהירה כמה זה חשוב להעביר לחניכים ערכים. הוא היה יושב על אותה הספה עם חברים שלו, וזורק שבבים של ניירות על כל מי שנתן נאומים. לא העזנו להתעסק בתגובות שהסביבה נתנה לחיבור שלנו. כבר נכוונו מזה בעבר,כשהיינו בכתה ח', והכל התחיל.ידענו שתמיד מישהו יגיד שהחיבור הזה לא שוויוני. יהיו את אלה שיסתכלו עלי ויגידו- מה את עושה עם השטותניק הזה? הוא לא גבר,דומה לילדה, עם השיער הארוך. וכמובן שבסביבה שלו תמיד יהיו נשמות טובות ממין נקבה שירצו להיות הידידות הכי טובות, לשמוע על היחסים האלה, לבחון אותם, לפשפש בהם, להרוס אותם. אז אחרי כמה נסיונות גרועים, למדנו לקחת צעד אחד אחורה. החיבור הפך כבר לחזק מידי ועבר את שלב הצורך בפידבק מהסביבה.
הבטן שלי תמיד הייתה מתהפכת. וזה לא שתמיד הרגשות בנינו היו חיוביים, אבל הקיום הזה היה עובדה. איבר חיוני שנמצא בגוף שלך, ואולי הוא פתאום גורם לכאבים או מחלה כזו או אחרת,אבל הוא בגוף שלך,הוצאה שלו לא נימצאת בטווח האפשרויות, אלא אם כן אתה מתכנן למות.
היום, 13 שנים אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה, אני מרגישה שהזמן הוא לא יותר ממספרים על גבי לוח שנה. דבר לא השתנה. ואני לא מתלוננת, השנים שעברו עלינו היו נוחות, ונכונות. בזכות זה שנשארנו ביחד, כל מקום-הפך לבית. וככל שעבר הזמן היה נידמה לי ששום דבר בי לא התפתח או השתנה, נעקר וצמח, הבשיל ונבל..הכל נישאר אותו דבר. עם הריח המוכר בבית שלי ושלו. קוביית השוקולד שהוא מצמיד למפתח, בכל פעם שהוא מחביא לי אותו מתחת לעציץ
שליד הדלת. אהבה אחת.שוקולד ומפתח.
לפעמים אני מדמיינת שאני מצמיחה כנפיים. ויוצאת לגלות מקומות גדולים. כאלה שרואים רק בסרטים. אבל אני רואה אותם בעיניים. ובמקום להיות רופאה בבית חולים אפרורי, אני מעצבת בגדים של חברה גדולה בניו יורק. מפזזת על נעלי עקב ברחובות עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, חווה וממצה, אבל תמיד מרגישה מרוחקת מהשורש, מהחיבור לחיים. כשהכל בדמיון, אני מוכנה לשלם את המחיר הזה, לחזור כל ערב לדירה גדולה וקרה,ולשמור את המפתח בתיק המעצבים שלי.יש בבדידות הזאת עצמאות מזדעקת, מרוחקת מהשורש, מהפשטות שבחיים,אבל כובשת את העולם בכל נשימה.רואה יופי בעיניים. עושה מה שאחרים לא עושים.להם נשארים הדברים הפשוטים.
"אני יודע על מה את חולמת שני, תאמיני לי שאני יודע" הוא נוהג להכריז בפני לפעמים, כשאנחנו יושבים בערב ביחד על הספה האדומה ואוכלים את המלוואח שהוא הכין. "את פשוט אוהבת להתחרט על בחירות. על רגעים. בטח אם באמת היית עכשיו באותו מקום שאת חולמת עליו, היית מתחרטת על זה שניפרדת תוך שבוע מהטמבל ההוא שהכרת בצופים, ונידמה לך שהיית יכולה להישאר איתו כל החיים"
הוא מבין, כי גם הוא כזה. ותמיד נחמד לחלום. זה מה שאנחנו הכי טובים בו. לכן לישון זה הבילוי האהוב עלינו. ובכל מקרה המפתח לבית תמיד נמצא אצלו.בד"כ גם קוביית שוקולד.
