כל מה שצריך

נקרעתי בלילה ההוא , אור כחול נטף מצג המחשב השגור , יושב בחדר על המיטה מביט מטה אל מרצפות השיש הקרות , שנים דרכתי עליהן ועכשיו אני מוכן לעזוב . הקירות שבכל פעם שנצבעו מחדש נראה שיושנן ניכר בהן יותר 

כאילו יודעים עוברי הבית כי בצביעת הקירות אתה קובר את עברן בלובן מתכתי ,והחריצים הקטנים ישארו לעד ,בכל צביעה בכל קבירה , כך ששום צבע בעולם לא יוכל לכפר על יציאות החשמל הרבות המכוסות פלסטיק עגול ,על סדקי הרטיבות , על תיקוני הטייח הרבים, ונקודות הצבע שנפלו על רצפת השיש ואיש לא טרח להסירם.

תקרת החדר הגבוהה משרה יחודיות לארבעת קירות הבריחה שלי . בביתי ככלל ובחדרי בפרט לבנות הבניה לא ראו את אור השמש מזה 60 שנים , מאז סבי העלה בתקוותו ובחלוצתו להעמיד מן בית שכזה .

שולחן הכתיבה , מפנה תהילתו מזרחה אל שמש מתלוצצת ,צעירה , שבכל בוקר מביאה את אורה , ולמאוחר יותר את חמימותה במלחמתה הידועה מראש יש להגיד ,בלילה הבודד וגדוש הטל. 

ימים ספורים וטעמם טעם נעורי , ימים ספורים אשר מצאתי את עיניי אל מול זריחה שכזו .

במקום בו שולחני רוטט תחת עפרוני , הייתה מיטתו החולה של סבי בשנתו האחרונה

בהם היה גילו תשעים ותשעה שנים . שנים גדושות אופי שיכל לספק ספר שלם , וסיפור חיים שהיה ממלא סיפריה של ממש.

המרפסת גונבת את ההצגה בהיותה נוף ילדותי. דלת הרשת החורקת , חרקה פעמים רבות תחת תוכניותיי להצית עשן לריאותיי כנער , שכן תדמית המשורר התמהוני דבקה בי כאשר חיפשתי את זמני בין עצי האשכוליות שענפיהן נכנסות כמו נדחפות אל בין כתביי להציץ שמא כתבתי עליהן. חלון המטבח שהיה מופנה אל המרפסת היה מבשר צללים ורעשים , בעודי רושם על אהבות נכזבות , ומושך נשימתי אל הטבק הלוהט , היו מקוות עיניי שאבי אינו יבדוק את חדר השינה , ויחזור לשנתו רווי מי ברז . 

ובזמן אחד , עובר אל חלון המזרחי , ובפותחו מרגיש את נצחון הבוקר. 

קורא ותחושת הסיפוק , כאילו כל חדרי נאנח תחת מלותיי החדשות במחברת.

"לילה טוב לי" לוחש , ונעלם בין השמיכות.