דיאלוג חסר שם נכון לעתה.

שישי בין ערביים, השעה ארבע חמישים וחמש. שאלה נשאלת בעודה שרויה על מיטתה, ואני תוהה אם הינה חולה, מניח ידי על מצחה ודממה. אינני חש מועקה, עם זאת סבור שיש להעלים את אותה קושיה. בעוז היא מביטה, ומבטאת ביתר שאת את המילים שהובליני למשש מצחה, מתענגת על המגע כמו היה מדובר באירוע המתרחש אחת לשנה.

"אני בן שש-עשרה," אומר, "מעולם לא מתי, אולם ידוע שישנם רעשים ששומעים רק שעה שקולפים עדשים, וממקמים בכלי מלא מים רותחים. אלה לעולם לא פוסקים, אלא שהשסעים שבראו מגלידים ונמחים לאחר שחולפים שנים-עשר חודשים." מצמצמת עיניה בחשדנות, ומביטה בהתנצלות: "שלוש פעמים היו מגעים עם מים רותחים, ואני עודני בין החיים". מפשיל המכנס עם היד, בכדי שתוכל לראות הצלקת, הבעתה מתרוקנת:"מעולם לא סיפרתי על שימוש במים רותחים לשם פגיעה באנשים, רק העברתי במילים וללא ניגונים את ששמעתי בשירי עם נושנים".

הילדה אינה מאמינה, וזאת משום החינוך שקיבלה. חושב על החינוך שרכשתי אני, ועל מנטרות ששבות ועולות היו בביתי. שמא הצדק היה עם הוריי, ועלי היה להישמע לחוקיהם הנוקשים, ולכונן כללים דומים בבית שאקים?

התוצאה: הילדה מתעבת את סבה וסבתה, מעולם לא ידעה חגיגת ראש השנה, ועבורה - טעם של מצה הוא בגדר אי-ידיעה. השכלתה התמצתה בחוקים פילוסופים גסים ומאורעות היסטורים חשובים. כל שרציתי הוא לעשותה לראשונה בכיתתה, חרף העובדה כי נתוניה הטבעים היו נמוכים בהרבה מאלו הדרושים.

השתיקה נמשכה, וחשתי במועקה שעולה בילדה. פתחתי פי במהרה: "המדענים מצידם אוחזים בספרונים קטנים, מקורם בביתה של ראש האגודה המסייעת לחללי פיגועים. הצו שהוצא הורה לעוסקים במדע לחרוט על דפים החומרים שמורחים בכדי להבריא המתים – תולדת הרעש ומימיו החמים. כשמסיימים לערוך המרכיבים בטבלה, שולפים העטים הכחולים, סופרים, ובשלוש מעבירים קווים על שמותיהם של החומרים. בעבר נהגו למחוק במחקים, אולם זמן ששהו בשישה עשר חדרים שונים – נעלמו הריבועים הלבנים, ואיתם גם מכשירי איתור מתקדמים.

לפתע מבחין בעט המונח על גבי מיטתה, ובה קוראת את שכתבה, הדממה נאלמה:"אמרת שאין משתמשים במים רותחים לשם הפגיעה באנשים, ועם זאת טענת שהמתים הם תולדתו של הרעש והמים החמים". "כוונתי היא לרעש ולא לנוזל," פסקתי בקור, "טעות תמימה שכל-כולה היא מילה יחידה". אומרת הילדה: "לימדת להתייחס לכל מילה, גם כאשר הגורם שמוביל לבדיקה הוא שגיאת כתיב נפוצה שטמונה." בהתנשאות מה, מבשר לילדה שלמוות - לוגיקה שונה. אינה עונה, כי יודעת היטב את הגדרתה של המילה.

איכה המגילה העתיקה שמהווה הסימוכין? שמא נאכלה בידה כלבה? ואולי נגנבה? אינני יודע מה עלה בגורלה, אולם מבין אני ואף סבור שיש לפעול במהרה, לפני שתגיע למסקנה נוראה ממנה ניסתי למונעה, ולא – משום שהינה ילדה (היא אינה ילדה).