נוזל
"תכיני כוס תה". ביקש אריה
רגל על רגל מהסלון. הוביל את פינת האוכל בעצמו, לבד. הוא מחה טיפות גשם מהמצח
והתמקד בנקודה לא ברורה בחלל.
"מגיע." אמרה אהובה מהמטבח.
"עם הרבה ביסקוויט". שמעה את
אריה אומר וחייכה לעצמה. היא הגיעה לסלון עם תה והרבה ביסקוויט והבדיחה הקבועה לא
איחרה להגיע "עכשיו תמחאי כפיים".
"חה". אמרה אהובה והתיישבה על
קצה הספה בזהירות, מניחה את הספל והצלוחית על השולחן הנמוך. היא הביטה בו ואמרה
"תודה אריה, לא יודעת איך להודות
לך".
"תכיני לי עוגת פרג
בהזדמנות", אמר.
"בסדר", אמרה אהובה.
"אבל עם הרבה צימוק ואגוז"
"איך צימוקים בעוגת פרג, תגיד
לי"
"ככה אני רוצה".
"ככה אז ככה".
"מתי חוזר ערן?"
"אמר סביבות 7".
"סביבות, סביבות."
אהובה הביטה בתמונה שמעל אריה וחיפשה מה
להגיד. היו לה טונות של דברים לספר, אבל לא לו. היה לה ברור שהוא לא יזוז מכאן
עכשיו עד שערן יבוא. ודווקא רצתה קצת זמן בין לבין. אבל לא. יגיע ערן, יגיע
עוד קול לבית ועוד תה ועוד בדיחה ישנה. בסוף אמרה,
"אתה יודע, התמונה הזאת, חברה שלי
ציירה לי אותה כשהיינו בנות 15. הציור הראשון שלה על כן ציור"
"וואלה"
"כן,"
"עקום קצת"
"סתיו זה דבר קצת עקום, לא?"
"לא יודע"
"עוקב אחריי הציור הזה לכל דירה, תראה
הוא כבר קרוע בפינות. ממוסגר וקרוע, מה אתה אומר על זה?"
"לא שמתי לב אליו אף
פעם, תמיד הוא היה פה?"
"ת-מיד"
"וואלה."
זה לא שהשתיקה עם אריה הביכה אותה. אריה
הוא, איך להגיד, טיפוס סתגלן. יש דיבור יש דיבור אין דיבור גם טוב.
"אז מה את מספרת, אהובה" טפח לה
על הירך בכוונה להכאיב.
"אחחח סאמק. מה מספרת, שו מספרת,
רוצה עוד תה?"
"תביא"
אהובה זינקה למטבח להכין עוד תה.
כשרתח הקומקום עיניה החלו לדלוף והיא חשבה שזה מאוד לא מתחשב מצידה לעשות לעצמה את
זה עכשיו כשאריה פה. אז היא האטה את התנועות שלה וכשפתחה את הארון להוציא
את צנצנת הסוכר, היא התעכבה עם היד על הארון כשהוא חצי פתוח
וניסתה להבין אם זה בכי-בכי או סתם איזה, סתם. והיא שמה לב שהפה שלה
נוטה למטה כזה כשהיא מנסה לחשוב שזה סתם ושיש פה בכי רציני, דווקא
עכשיו.
היא הציצה לסלון וראתה שאריה בגבו אליה,
מדפדף במדף הספרים והדיסקים. היא הניחה את הספל הכחול וחמקה לאמבטיה. אריה קרא לה
בשאלה והיא אמרה "שירותים!". היא הביטה במראה וביקשה ממנה להפסיק
ושזה לא הזמן. 'מה, מה, מה מציק שם', חשבה והתשובה לא איחרה לבוא
כהד 'מה, מה, מה'. היא ניסתה להיפטר מהאף האדום והצליחה חלקית
בסופו של דבר.
מן הסלון היא שמעה JAZZ IS PARIS של מלקולם מק'לרן. היא סגרה את ברז המים ותפסה את פניה
בידיה, מלטפת סימני בכי אחרונים. היא הרגישה שהכניסה שלה לסלון הייתה חתולית
במיוחד. אריה הסתכל בה ושתק.
"למה שמת את זה דווקא?"
"לא יודע, הזכיר לי את הציור של החברה
שלך"
"שיר טוב"
"השיר היחידי ששווה משהו של המק'לרן
הזה".
המפתח הסתובב בדלת וערן נכנס בדיוק לאחר
שאריה סיים לצבוט את אפה של אהובה ונותר עם נוזל שקוף ורירי בין אצבעותיו. יותר משאהובה נדרכה לראות את ערן
פתאום, היא הופתעה שאריה לא נגעל מהנזלת שלה.
"היי אריה"
ניער ערן את מעילו מהגשם " הבאת לנו את הפינת אוכל? כל הכבוד
לו."
"כן, אהובה הבטיחה לי עוגת פרג,
תזכיר לה שלא תשכח"
ערן נישק את אהובה בלחי, עשה פרצוף
מתיילד ואמר "תעשי לנו תה".
"coming up" אמרה
אהובה בשמחה על המשימה החדשה שהוטלה עליה. היא נכנסה למטבח והחלה לדבר לעצמה
באנגלית, בהתרגשות שאפיינה אותה כשהרגישה שעולמה הפנימי קורא לה אליו בזרועות
פרושות.
"סו ווי טייק דה ספון היר פרום דה
דראוור
אנד ווי פרס דה באטון אוף דה קומקום.
ווי ווייט פור דה ווטר טו בויל, ווי
טייק טו תיוני ארל גריי,
אנד מיקס דה שוגר אינססיד ד'ה...
היי אהובה דארלינג, ווד יו לייק סאם טי?
וואי, אייד לאב סאם, יור גריישס
היינס..."
היא יכלה להמשיך כך שעות אבל זרועותיו
של ערן עטפו אותה פתאום סביב כתפיה וקטעו את שעת התה המלכותית של בת האצילים
הבריטית.
"אריה הלך?"
"הלך"
אהובה הסתובבה אל ערן והביטה בו בחיוך
"הוא סיפר לי הכל".
"איזה הכל?"
"הכל, הכל"
"מה הכל איזה הכל?"
"את ה-הכל הגדול שלך"
"אין לי כוח להומור הזה שלך, מה את
רוצה"
"סתם, רציתי לראות אם יש לך מה
להסתיר"
"לך אולי יש מה להסתיר?"
"אולי"
"אין לי כוח לזה"
"גם לי אין. אני הולכת לישון"
"לילה טוב"
אהובה נכנסה לחדר השינה, התכסתה בפוך, פתחה
את המחברת שמתחת לכרית וכתבה את השורות הבאות:
"תכיני כוס תה". ביקש
אריה רגל על רגל מהסלון. הוביל את פינת האוכל בעצמו, לבד. הוא מחה טיפות גשם
מהמצח והתמקד בנקודה לא ברורה בחלל.
"מגיע." אמרה אהובה מהמטבח.
"עם הרבה ביסקוויט". היא שמעה את
אריה אומר וחייכה לעצמה. היא הגיעה לסלון עם תה והרבה ביסקוויט והבדיחה הקבועה לא
איחרה להגיע "עכשיו תמחאי כפיים".
