אז החלטתי לקפוץ מהבניין הכי גבוה שיכולתי למצוא בעיר בשעות היום. כן, פשוט נמאס לי מכל הצרות שבאו לי עם השנים. גרתי במונית כי לא היה לי כסף. לא היה לי כסף כיון ששדדו לי את כל הממון בפעם אחת. לא הייתה לי אהבה, גם לא משפחה משלי. מה לעשות, הייתי בררן מידי. לא הייתה לי קרוביי משפחה שכן נידו אותי עם הזמן, ברור-מי רוצה להיות בחברת איש זקן ומיוסר כמוני? לא בכדי כולם הפנו לי את הגב.
בגלל זה עליתי לבניין הכי גבוה בתל אביב, הלא היא ה"עיר מלאת האפשרויות", בהא הידיעה קט- לק. התקרבתי למעקה. הייתה רוח חזקה מאד והשמש סנוורה אותי לגמרי. לקחתי צעד אחד קדימה: "שמע ישראל!" קראתי, צרחתי ונפלתי (יותר נכון התאבדתי). פשוט כך, בקפיצה מהגג. לפתע נעצרתי במקום. הסתכלתי למטה וראיתי את עצמי עדיין נופל, ומתנגש ברצפה. באותו רגע שמעתי אנשים צועקים. כן, הנשמה שלי כנראה עצרה, אך הגוף שלי המשיך לפול. יאללה אלוהים, לא רוצה יותר להיות בעולם שאותו יצרת. תשים אותי בגן עדן וזהו. תן לבנאדם שסבל כל החיים שלו מנידוי ומעוני ומהרבה צרות שברקע, להתרפק קצת על איזה ענן נעים כשאשכול ענבים אדומים נאכל מכפות ידיה של עלמת חן.
עליתי למעלה, למעלה. עברתי את כל השמים ואת כל העננים. עברתי את כל מה שבו אני יכול לעבור וסביבי אני רואה עוד הרבה נשמות עולות למעלה, וכולן מפוחדות. היו שם זקנים שמתו מזקנה, נערים שמתו מתאונות דרכים, וחיילים שנפלו בצבא. היו גם ילדים שנפטרו ממחלות שונות, ואפילו תינוקות שבטח מתו בהפלה שבהם קנאתי מעט, בכל זאת הם לא היו צריכים לעבור את עולם הסבל הזה.
אז אחרי שעברנו דרך כל הדברים שאין לי אליהם כל כך הרבה הסבר הגעתי למשפט שלי. עמדתי דום בבית המשפט ההוא והשופט בחור כבן שלושים, לבש חליפה שחורה ומגבו יצאו כנפיים אפורות ענקיות. הוא ישב מולי מאחורי שולחן לבן ארוך, בידו פטיש והוא לא מפסיק לחבוט על השולחן. מאחוריו על גבי מסך ענק מראים בלופים איך התאבדתי.
"מחפש קיצורי דרך, אה?" הוא שאל לפתע.
"הבאתם אותי לחיים שחורים! עכשיו אני רוצה קצת גן עדן אחרי כל הששים ושלוש שנים של גיהינום," אמרתי לו.
"שמע ירון, זה לא עובד ככה," הוא אמר ואז החל לקרוא מאיזה דף. לאחר כמה דקות הוסיף: "אני רואה פה שהיו לך חיים לא קלים. אז אני רוצה להביא לך עוד הזדמנות בחיים האלה. בכל זאת, לכל אדם מגיע עוד הזדמנות," אמר לי.
"שום הזדמנות ושום בטיח!" צעקתי לעברו, "רק גן עדן! לא חוזר לעולם הזה יותר!"
"לא, לא, לא. זה לא ניתן. אני השופט הצדק פה ואם אני אומר עוד הזדמנות בעולם החיים אז זה מה שיהיה!"
"אני לא רוצה!" צעקתי עליו ובטרם התקרבתי אליו, קפאתי על מקומי. מגופי נשרו הבגדים ונשארתי ערום מולו. לפתע האיבר מין שלי נפל על הרצפה וגופי התחלק לחצי.
"נתראה בעוד עשרות שנים," שמעתי את המלאך השופט האשכנזי הזה אומר ואני ירדתי לעולם בני האדם שנית מבלי רצוני בכלל.
הגעתי לצינור דק מאד, צפוף, חם אבל יותר מכל מסריח כמו שפיך. לפתע הוא השתקשק, והתנער והרגשתי מתחתי התפרצות אדירה של נוזלים שהעיפו אותי לתוך חור אחד. הסתכלתי אחורה בעודי עף ואני רואה שמאחוריי יש אלפי חצאי אנשים כמוני שעפים יחד איתי, עם היד קדימה כמו סופרמן. הסתכלתי קדימה וראיתי שאני עף לכיוון שער שעוד שנייה עומד להיסגר. אז איכשהו האצתי את טיסתי ורגע לפני שהשער נסגר נכנסתי בו וכל השאר נשארו בחוץ. לפתע ראיתי עיגול גדול ולבן שאני עף לעברו. נכנסתי בתוכו ובו ראיתי את החצי השני שלי שהיה הוא מבוהל לגמרי, התקרבנו במהרה אחד לשני ואיכשהו התחברנו והייתי שוב כגוף אחד. ואז לפתע התחבר לי איזה צינור משום מקום לתוך הבטן ולאחר כמה דקות שקעתי בשינה עמוקה. מגיע לי.
נראה לי שזה היה מוצרט או באך. אני לא בטוח. אבל זאת המוזיקה של אחד מהם שהאירה אותי. הכל היה נראה לי מטושטש לגמרי. הרגשתי שאני נמצא בתוך נוזל חם ואני לא נושם דרך האף, אלה אני נושם דרך הצינור הזה שמחובר לי לבטן. לקחתי את ידיי בין רגליי רק בשביל להיות בטוח במשהו. וכשהרגשתי שהמשהו הזה נמצא בין רגליי נרגעתי. כן, הבנתי את זה כבר, אני הולך להיוולד עוד מעט לעולם האגואיסט הזה שנית. ואני לא רוצה בכך. המוזיקה הקלאסית הזאת שגעה לי את המוח, כי הרי אני אוהב מוזיקה מזרחית וזה גורם לי לעצבים. טוב, כמו שאמרתי לעולם הזה אני לא הולך לחזור לא משנה מה. לקחתי את חבל הטבור וסובבתי אותו סביב צווארי ולאט, לאט הרגשתי שאני מתחיל להיחנק. לפתע שמעתי צעקות מבחוץ לבטן, שמעתי צעקות של אישה צועקת. "מהר, מהר!" היא צעקה והכל התחיל לקפוץ מה שגרם לחניקה שלי להיות יותר הדוקה. לעולם הזה אני לא חוזר. לפתע שמעתי קול מאחורי גבי: "מה אתה עושה ירון?"
הסתובבתי לעבר הקול וראיתי גור חתולים על זנב של חזיר.
"היי איך נכנסת לכאן?" שאלתי, "הם שמה למעלה שלחו אותי לראות שהכל בסדר איתך ושאתה לא עושה שטויות," השיב לי.
"אני לא עושה שטויות, אני פשוט לא רוצה עוד הרבה שנים של סבל," אמרתי לו ומשכתי סביב צווארי יותר חזק את חבל הטבור.
"אתה לא מבין, שאם תהרוג אותך אתה תהרוג גם את האישה המאוד עשירה שהולכת ללדת אותך?"
"מזיז לי את הקטן..." סיננתי.
"לא! אני לא אתן לך לעשות את זה!" צעק לי החתול עם הזנב של החזיר ובא למשוך ממני את חבל הטבור. ברגע האחרון החטפתי לו בעיטה חזקה והעפתי אותו דרך הנרתיק שלה.
"הרגשתי משהו יוצא!" שמעתי את האישה צועקת ומישהו אמר לה: "רגע...תראי לי? קרן, אני לא מאמין... ילדת חתול..." צרחות מסביב ואני מתפקע מצחוק.
בכל אופן, לקחתי את חבל הטבור וכרכתי אותו שוב מסביב לצווארי, הפעם חזק ממש עד שנחנקתי. זהו, התאבדתי רשמי שוב פעם ליום הזה, וזאת כבר התאבדות אחת יותר מידי. אם גינס היה פה הוא היה מכניס אותי ישר לספר השיאים שלו.
אז עליתי שוב פעם למעלה, למעלה וראיתי שנית עוד אנשים שרוחם עולה יחד איתי וחשבתי לעצמי שאני עושה את מה שלמדתי בכל החיים הקודמים שלי כי בעולם הזה אני לא מוכן לחיות, בעולם הזה שהעשירים מתעשרים, והעניים "מתענים". בעולם הזה של מלחמות עם נשק חם, ודיבורים חסרי טעם כל היום. לא מתאים לי. בשום אופן לא. זהו זה. את הסבל הזה כבר עברתי. לא רוצה להיות מתחת או מעל לאף אחד, לא רוצה ללמד אף אחד לקח. לא רוצה לבכות ולהתענות. לא רוצה את המצפון, לא רוצה את האכזבה. לא רוצה להרגיש יותר. רוצה רק לשכב על ענן לבן ולאכול אשכול ענבים אדומים מידה של עלמת חן.
וכך יהיה.
