בקיץ האחרון הגעתי הבייתה לביקור מולדת כזה, שבועיים בין העבודות שם... איך שאומרים. ואני יושבת בסלון עם מיץ התפוזים בסבבה שלי. הרגליים שיצאו ממכנסיים קצרות היו פשוקות על הספה בצורה של כמו שעמדתי ללדת שהאמא הפולניה שלי הייתה צורחת, אבל מה לעשות אמא עברה לגור בקיבוץ בינתיים, כי ההורים נפרדו לפני שלוש שנים. אח שלי עבר לגור עם חברה שלו וחוצמזה אני בת עשרים ושלוש כבר לא טטל'ה שאפשר לומר לה מה לעשות. ואני זאת שאומרת את המילה האחרונה בבית, מה לעשות, כשיש לי אבא חנאן כזה. אבל אז כמובן הייתי בביקור מולדת.
ראיתי איזו טלנובלה שטותית ואחר כך החלפתי לערוץ ההיסטוריה על איזה פרק עלום בתולדות הציונות.
אבא שלי, הגיבור הגאון שלי, נכנס בצעדים איטיים הבייתה וגרר אחריו את התיק העור שלו. הביט בי וחיוך על הפנים שלו. ישב על הספה וראה איתי את הסדרה...
הסתכל בעוד קעקועים שעשיתי על הרגל ונאנח כשהוא צוחק: "בסוף לא נראה עור אלא ציורים וציורים..."
"כמו קדשה צידונית בפולחן העשתורת" ציחקקתי.
"ידענית כמו אבא שלך. אבל סבא שלך לא היה אוהב את זה.. נו דניאל חשבת כבר מה לעשות עם עצמך, מה בנוגע ללימודים?" שאל.
"אני עדיין מחפשת את עצמי" אני אומרת.
"אבל את כבר גיל עשרים ושלוש. בגיל הזה כבר למדתי הוראה בלוינסקי" אמר.
"דיברתי עם כמה שלמדו אצלך, הם אמרו שאתה מלמד בצורה יבשה את החומר..." אני והישירות שלי. אבל אבא לא התעצבן. זה אבא שלי, יש לו סבלנות גדולה מאוד מאוד לבת הסוררת שלו.
"דניאל, את מוכנה להכין לי קפה פילטר?" שאל כמעט בהתנצלות
"אבא תעשה בעצמך לי ואם אפשר שתי כפיות סוכר ותביא גם גלידה"
דאדי הביט ברצפה ואחרי כן הלך לעשות את מבוקשי, שישב אמר: "את יודעת מה, אני מלמד יבש כי אולי זאת האישיות שלי והמתודה שאני גדלתי עליה כשלמדנו. אני מלמד איך שאני סיגלתי לעצמי דפוס כזה..." הוא שתה מכוס הקפה.
"אתה אומר שגם אני יכולה להכניס תוכן משלי אם אני מלמדת? ונניח שאני מלמדת?" שאלתי כשאני מביטה בו בפוזה של הערכה.
"זו האוטונומיה של כל מורה ומורה. תראי אני לא יודע אם אני אשתנה אבל יש לי עוד שלוש שנים עד שאני אצא לפנסיה ואולי אחרי כן אני אלמד עוד כמה שנים במן חצי התנדבות. אבל כל מורה יוצק את מה שהוא רוצה ואת הסגנון שלו... תראי אני יודע שיש לך בגרות טובה בסך הכול. וידעת להפעיל אחרים כשהית מדריכה בנוער העובד והלומד..."
אחחח הנוער העובד והלומד... זכרונות מתוקים
"אבל אני עם האופי שלי, אוכל לעמוד לפני כיתה?" אמרתי ולקחתי מעט מן הגלידה.
"כל אחד והאופי שלו. יש דברים שאדם צריך לעבוד על עצמו ויש דברים שבאים לו על ידי מסיכה שהוא שם על עצמו, למשל במהלך העבודה שלי אני ראיתי לא פעם ולא פעמיים ילדים מופרעים שהפריעו באמצע הכיתה. בהתחלה הייתי צועק ומסלק אבל אחר כך סיגלתי לעצמי את הנוהל שאני צריך לעשות וזה הלך בקלי קלות.."
"אני פשוט הייתי אומרת לך תזדיין ועוד קללות..." אמרתי כשאני בולסת מן הגלידה ובדיוק גוש נפל ממנו לתוך הציצי...
אבא חייך, הלכתי לשטוף את עצמי. המשכנו לדבר על דברים שאבא לא כל כך סיפר לי ועל האפשרות לחנך דור צעיר ולא רק ללמד ולגרום לציונים גבוהים.
בלילה היה לי הרבה חומר למחשבה. כל כך הערצתי את אבא המחנך על הטון החינוכי ועל הסבלנות שלו ומצד שני היה חנאן ותמיד עשה מה שרציתי, אמא שעמדה כמו מחסום זזה הצידה ועכשיו כבר לא גרה כאן יותר.
הגעתי למן החלטה וכמה ימים אחרי כן הגשתי טפסים, ציוני בגרות ופסיכומטרי למועמדות במכללת לוינסקי. עיכבתי את הטיסה שלי בעוד שבוע בכדי להתראיין לקראת הקבלה ללימודים של חינוך לגיל יסודי. נסעתי למכללה לבושה בצורה מכובדת התראיינתי והיה נחמד, הזכרתי את השם של אבא שלי והיועצת החינוכית חייכה ואמרה:
"תמסרי לו ד"ש, הוא אדם דגול, למד איתי באותו מסלול בתחילת שנות השבעים. טוב שאת הולכת בעקבותיו וממשיכה בדרכו..."
