הכלבה

"הכול בגלל הכלבה!" נבחה אמי.

"אמא איך את מדברת!" חזרתי בדיוק הביתה ונחרדתי מהמשפט ששמעתי מפי אמי. זה לא היה אופייני לה.

"מה?" אמי סיימה את השיחה בטלפון "לא, לא, את לא מבינה. זה סיפור שמעתי! את לא תאמיני! בחיים האמיתיים קורים כאלה דברים שאיש לא יוכל לדמיין אפילו".

"נו, אמא ספרי" האצתי בה.

היא התמתחה בעצלתיים על הספה נהנית מתשומת הלב שקיבלה ממני, שיש להודות קשה יותר ויותר להשיגה.

"זוכרת את המטפל שטיפל לך בגב אחרי הפציעה, זה שכמעט התעוור במלחמה לפני 30 שנה ומאז מסוגל לראות רק עם עין אחת ורק אור וחושך?"

"כמובן" עניתי, הוא מאוד עזר לי אז, רק בזכותו חזרתי להתאמן.

"טוב, אז גילו לו גוש בכליה והיה חשש שמדובר בגוש ממהיר"

"אוי לא" נלחצתי.

"אז הציעו לו לעשות ניתוח להוצאת הגוש. הוא בהתחלה התנגד בגלל הסיכון שבניתוח אך משפחתו שכנעה אותו שהסיכון הזה שווה את הסיכון שמנגד בהתפתחות הסרטן."

"אז הוא עבר את הניתוח?"

"בדיוק! הוציאו לו כליה שלמה מגופו! הוא נותר כרגע רק עם כליה אחת! ומה מסתבר? לא היה מדובר בגוש ממהיר בכלל ורוב הסיכויים שהוא לא היה מתפתח לסרטן לעולם! ואם לא די בכך הניתוח שכלל הרדמה הביא לכך שהוא איבד את יכולת הראיה במלואה! עכשיו הוא לא מסוגל לראות אור בכלל!"

"מזעזע!" נאנחתי ואחרי כמה דקות הוספתי "אבל על איזו כלבה דיברת קודם? איך היא קשורה לסיפור?"

"הוו! אז על זה בדיוק דיברתי. כל הסיפור התחיל כשהוא רצה לקחת כלבת נחיה עוד כשראה אור. בשביל לקבל אותה אתה נאלץ לעבור כל מיני בדיקות גופניות ושם גילו לו את הגוש בכליה! אז אם הוא לא היה רוצה לקחת את הכלבה, הוא לא היה נדרש לעבור את הבדיקות ולא היה עובר את הניתוח. אז כמו שאמרתי- הכול בגלל הכלבה!"

כל הזכויות שמורות