"זה עוד יקרה" קאי אמר בעודו מביט עמוק אל תוך הלוע הכבויה של הר הגעש, "אין זה משנה עם תאמינו בכך או לא. יום יבוא ומתוך הכוכים הוולקניים תצא נָגְמוּ עצמה, ואחריה תתנקה האדמה והיבול יצמח מחדש".
"האדמה הזו מתה מזמן טרח זקן שכמוך!" קול עמוק בקע מתוך קהל הסובבים "ומכל האלים כולם בחרת בנגמו למעשייה הזו שלך?! אלת המוות והריקבון תביא לבלוב על אדמתנו? נגמו יודעת רק סבל והרס, הכול קורס תחת שליטתה, הכול מת. עם אָהוּ לא יכול להציל את אדמתנו אין אל שיכול..."
דממה קרה שררה באוויר בעוד דוּם פסע אל קדמת ההמולה ונעמד מול קאי. "אין עוד טעם לדבריך" הוא אמר בקול צונן, "אתה הייתה הנביא החשוב ביותר של סוּם כולה. עדיף כי תנצור לשונך עכשיו לפני שטיפת הכבוד האחרונה שלך תעלם אף היא". הבעת פניו של דום הייתה אטומה לחלוטין, עם חש כל צער על המילים ההרסניות שנשא, הדבר היה חבוי עמוק בתוכו ואיש לא יכול היה להבחין בכך.
"מעולם לא טעיתי בנבואותיי" קאי ניסה לשמור על האווירה הצוננת שבדברי חברו הוותיק, בכל זאת ניתן היה להבחין בסערת רגשותיו דרך הרעד הדק שבקולו. "אתה יודע שזה נכון דום, הרי היית שם בנבואתי הראשונה, חזית בכל דברי מתגשמים ועדיין מסרב אתה להאמין בי?".
"הקשר שלך עם האלים פסק קאי!" קולו של דום איבד מעט מאיזונו ונדמה היה כי כאס מעט על הדברים. "ניבאת את אותה נבואה במש שלוש עשרה שנים! אך הבט סביבך, אנשיך רעבים ללחם ואינם מסוגלים לגדל חיטה, הם זקוקים לירקות ופירות אך אלו מסרבים לגדול. דבר לא חיי כאן פרט לאמונה. אולי הגיע הזמן שגם זו תמות כמו סום הכבירה, נדמה שגם כך אין בה עוד כל תועלת".
מלמולים רועמים בקעו מהקהל, מרבית תושבי סום כבר נטשו מזמן את אמונתם באלים ועזבו את מולדתם בחיפוש אחר אמונה חדשה. לאלו שנשארו לא היה דבר פרט לאמונתם, איש לא הכחיש את מות האימפריה הגדולה מלפני שלוש עשרה שנים, כאשר הר הגעש לעָ-נוֹ התפרץ ומחק לחלוטין את שטחיה המקוריים של סום. הדבר הוביל לכך שכל המושבות התקוממו וכבשו מחדש את שטחיהן, מותירות את תושבי סום בשטח מת וקטן מממלכתם. אז ניבא הנביא הגדול ביותר של סום, אָדְקוֹם קאי, את נבואתו האחרונה, התקווה היחידה של סום. אך היום המיוחל בו תתגשם נבואתו וסום תצמח מחדש מען להגיע.
"שלוש עשרה שנים סום מתפוררת מיסודה, רק גרעין המאמינים החזק ביותר עוד נותר בה, אולי זה הזמן לעזוב". דום היה רציני לחלוטין במילותיו. כמנהיגה האחרון של סום, היה עליו להיות המאמין ההדוק ביותר באלים. אך משנשברה, אמונתו לסום לא נותר דבר.
"לא!", קרא קאי בקול שבור משפת לוע הר הגעש "האלים עוד לא נטשו אותנו! אל לכם לנטוש אותם!.."
דום הפנה גבו לקאי, קוטע את דבריו בהינף ידו "הסתכלו סביבכם" הוא פנה לקהל המאמינים האחרון "היכן האלים? כל אדמותינו חורבות וכל ילדינו רעבים! במשך השנים האחרונות שרדתם על כספי מלכות מתקופת השפע והגאווה. שלוש עשרה שנים הצלחתי לשמור עליכם חיים! אך לא עוד... כספי הממלכה אזלו. אין לי במה להאכיל אתכם עוד! גם עם אלינו עדיין קיימים, ממלכת סום הפכה לממלכתה של נגמו!.. לא היה מאמין הדוק ממני באלינו, בממלכתנו הכבירה, אך עכשיו הגיע הזמן לעזוב! עלינו לפתוח חיים חדשים בארצות אחרות ולא... לא נשרוד עד החורף הבא.
מי מכם שיבחר להישאר ומי מכם שיבחר לעזוב, לא נותרנו רבים גם כך ואת הכספים הנותרים של סום אחלק לכם עוד היום שכן אינני מתכוון להישאר כאן ולו לילה אחד נוסף".
בעוד מילותיו של דום מחלחלות לאוזניהם של קהל הסובבים פנה קאי אל הלוע האטומה ונשא תפילה חרישית. הוא מעולם לא חשב שכך יבוא קיצה של סום, ליבו אומנם מעולם לא היה נתון לאלים אך אלו מעולם לא גרעו מיכולותיו לנבא. הוא כאס על האלים אשר העמידו אותו במקום של מאחד העם ושומר המסורת, אך הידע שהיה בידו, יחד עם אהבתו הגדולה לכול תושבי סום מנעו ממנו מלנטוש תפקיד זה.
למעשה, נבואתו האחרונה של קאי נגלתה לו לפני שנים רבות מספור, נבואתו האחרונה והיחידה. כשהיה בן שש עשרה נגלו לפניו האלים במלו הדרם והנחו על כתפיו עול עצום מנשוא. "אנו גוססים" הם אמרו לו, "סום כולה היא ממלכתנו, אך לאחר כיבושיה הרבים מרבית הממלכה אינה מאמינה בנו, ובלי אמונה אין בנו חיים". נגמו הייתה האלה היחידה שלא ניצבה לפני קאי ומששאל על פשר הדבר נגלה לו כי נגמו אינה אחת מאלי סום. "מקורה בא מממלכות רחוקות ושם כוחה, היא אינה נשאבת לחוסר הקיום של אי האמונה השלמה בקרב אנשי סום". לכן, כאשר ימותו האלים נגמו תוותר כשולטת היחידה וסום כולה תשקע באבדון. "רק אמונה טהורה תוכל להשיבנו מחוסר הקיום. לכן ביום בו סום תאבד בסבל עליך לדעת כי חדלנו להתקיים לחלוטין. לא נותרה עוד אמונה טהורה בקרב אנשי סום ולא נוכל לחזור עד להופעתה מחדש. אתה שאינך מאמין תוכל להוביל את סום לגדולות ואנו נעזור לך בכך, שכן סום תזדקק לכל ההון שתוכל להסיג. אך ביום בו נמות, אל לך לספר על כך לאיש. אין המאמינים באל מת ולכן חדלים אלים מלהתקיים. עליך לנבא ביום ההוא את נבואתך האחרונה ודבוק בה עד היום בו נחזור, או עד ליום בו תיוותר תושבה היחידי של סום, שכן עם לא תעשה כך לסום לא יוותר ולו סיכוי אחד להתקיים".
עכשיו, בפעם הראשונה בחייו נשא קאי תפילה, לא מיועדת לאיש, לא מיועדת לאל. נדמה היה לו כי היום סום תבוא על קיצה. כל ניסיונותיו כשלו ,"לא נמצא ולו אדם אחד בעל אמונה טהורה שעל בסיסו יחזרו האלים להתקיים" הוא הרהר "ואולי..." ראיון הבהובים עלה מתוך ערפילי מוחו בעוד הוא בוחן את האפשרויות שלפניו.
"דום צודק" קאי אמר בעודו מביט בהר הגעש , מבטו רחוק ככל האפשר ממבט התושבים, "נטשו כולכם את אמונתכם באלים!" קולו הרועד התייצב מעט ובעיניו נצץ ברק מוזר "אל תאמינו בהם! אין להם שליטה על חייכם! ועם כן... מדוע הביאו צרות אלו על מולדתכם?". קאי לא ידע מה יעוללו מילים אלו , אך איזה ברירות עוד נותרו? הוא קיווה כי כמו האלים כולם, גם כוחה של נגמו בסום נובע מאמונת התושבים. עם כולם יפסיקו להאמין בה, תפסק שליטתה באזור והאדמה תסגסג מחדש. "סום לא צריכה אלים!" הוא קרא בקול בטוח "הפסיקו להאמין בהם! האם אתם מסוגלים לכך?".
דום הביט בקאי במבט חשדני, כל השנים גדלו השניים זה לצד זה ודרכיהם הצטלבו אין ספור פעמים. הוא מעולם לא חשב על קאי כמאמין אך תמיד נוכח בטעותו כאשר נבואותיו התגשמו בכל פעם. עכשיו, לאחר ששלוש עשרה שנים תמך קאי באלים למרות שאלו לא הוכיחו את נאמנותם השתכנע דום כי אמונתו של קאי טהורה. והינה מבקש הוא כי יחדלו התושבים להאמין? הנושא הטריד אותו מאוד, " מה אתה מעולל עכשיו?" הוא מלמל לעצמו בעודו מפלס דרך בקהל ההמום.
איש לא ידע כיצד להגיב לדבריו של קאי. מבחינתם היה הוא המאמין ההדוק והחזק ביותר באלי סום, ויחד עם דום, היו השניים לגרעין האמונה בממלכה.
"אולי מוטב כך" לחש גבר כחוש לחברו בקהל. "אולי עדיף כי נמצא אמונה חדשה במקום אחר" אמר נער בעל פנים אדומות מחום, מעט קרוב יותר לאוזניו של קאי.
"לא במקום אחר" הוא מלמל לעצמו, מוודא שאיש לא יכול לשמוע דבריו, "עליכם להפסיק להאמין לפני שתבחרו לעזוב". קולו החנוק של קאי הדהד כאנחה בלוע הפעורה שבהר, דמעות של עצב זלגו מעיניו העייפות. במשך כל חייו, פעולותיו היו לטובת מולדתו בלבד. הוא ידע על הסוף הקרב עוד מלפני בוא האסון הנורא, אך תמיד האמין כי ימצא בתושבים הכוח לגבור על הקשיים המוצבים לפניהם. הוא לא היה מוכן שפעולותיו ירדו לטמיון. שסום תחלוף עוד בתקופת חייו ותישאר רק בדפי ההיסטוריה... עם בכלל.
"אני לא מאמין בנגמו" קרא דום מתחתית ההר "היא אינה אלה בשבילי!"
הקהל הסתובב במהרה, לא מבין את פשר הדברים.
"למה אתם מאמינים בה?" קאי ניצל את הבלבול שנוצר בקרב שומעיו, שולף את הקלף האחרון שנותר לו. "הפסקתם מזמן להאמין באלים האחרים! למה אתם אוחזים בנגמו?!"
"היא איננה אלה שלכם!" דום הבין סוף סוף את כיוון חשיבתו של קאי, "הייתי צריך להבין זאת מזמן" הוא מלמל בשקט "אין אלים בלי אמונה". דום הרהר בטיפשותו שהייתה שרויה בו מזה שנים.
"דום צודק!" קאי החזיר עליו את תשומת ליבו של הקהל. "נגמו אינה אחת מאליכם! באה הנה עם אמונתם של אבות אבותינו מארצות שאין לזוכרן. הגיע הזמן לנטוש את האמונות הישנות ולהמשיך הלאה! את כל האלים כבר נטשתם מזמן, את נגמו תנטשו עכשיו!".
ליבו של דום הלם בחוזקה בקרבו "הסבל והמוות תמיד היו מוחשיים לנו, גם בתקופות השפע והסגסוג. אין זה אומר שעלינו לחיות בסבל. עלינו לשלוט בו ולא ישלוט הוא בנו! אלינו להפסיק להאמין בגורמים חיצוניים ולהתחיל להאמין בעצמנו! אנו יכולים לסובב את הגלגל, לשנות את פני הדברים. למה אנו ממשיכים לאפשר לנגמו לשלוט בגורלנו?!".
מבטי הקהל נזרקו הלוך ושוב בעוד קאי ודום מעודדים זה את זה להפציר בנטישת האמונה. איש לא העז לומר את שרצה, גם אלו שהתכוונו לעזוב את סום עדיין לא נטשו את אמונתם. נגמו הייתה מוחשית להם יותר מכל דבר אחר במשך שלוש עשרה השנים האחרונות. איך יכלו לנטוש אמונה חזקה כל כך במהירות רבה שכזו.
"כל נבואותיי היו אמת" מבטי הקהל האבודים חזרו ונחו על קאי "עזרו לי אתם להגשים את נבואתי האחרונה! נטשו את אמונתכם ונגמו לא תשלוט עוד בסום".
"לא!" זעקה צרה ושבורה עלתה ממרכז הקהל ופתחה מסביבה מעגל מבטים המומים. כאשר התקרבו קאי ודום אל קידמת המעגל נדהמו השניים לגלות במרכזו ילדה קטנה וקרחת.
"אני לא מוכנה לנטוש את אמונותיי" היא בכתה לכיוונם של מנהיגיה "שניכם הייתם סמל האמונה הנצחית" היא החלה להסביר כשהבחינה במבטים התוהים שננעצו בה, "אולי אינני גדולה כמוכם, אולי לא חזיתי בגדולות שאר האלים כמו תושביה הוותיקים יותר של סום, אך זו היא מולדתי ואמונתי היא חלק ממנה. איך אוכל לנטוש את אלי עכשיו? השארתם אותי יחידה להאמין, אך אינני מתכוונת להפסיק בגלל זה".
דום פתח פיו בכדי להסביר לילדה את הסיבות לנטישת האמונה אך קאי עצר אותו בחריפות ופנה קרוב יותר לילדה הקטנה, "האם את מאמינה באלים?" הוא שאל ברכות "למראת שאינך רואה את מעשיהם וטובם?". הילדה הנידה ראשה באיטיות "עכשיו כן" היא ענתה בביטחון "כי אחרת איש לא יאמין בהם יותר".
קאי חיבק את הילדה בחוזקה. זיק האמונה שנוצר בה היה טהור לחלוטין, ללא תלות בהוכחות האמינה הילדה בקיומם של האלים ולכן אלו חזרו להתקיים.
ריח נוראי על מבטן האדמה מעלה, יוצא מהסדקים הצרים שנוצרו בכיסוי הוולקני של סום. זעקות מחרידות נישאו באוויר בעוד אליה הכבירים של סום תופסים את מקומם בממלכת החיים מחדש, דוחקים את נגמו חזרה למעיינות הכאב והסבל של ממלכתה.
רוח חזקה נשאה את האפר הסדוק גבוהה באוויר וחזרה לתוך הר הגעש במערבולת זועמת.
אהו, אל ההתחדשות, זינק מהשמיים וניתח על האדמה הקשה והחנוקה, מוביל אחריו ניצנים ראשונים של לבלוב.
נֶאָרִי ולָאוּ, אלי הרפואה והחמלה, ירדו יחדיו ממשכנם השמימי ורפאו את מכאוביהם של התושבים במועטים של סום החדשה.
אז ניגש קאי חזרה אל הילדה הקטנה שהשיבה את האמונה לסום, אך זו לא הייתה שם עוד. גם לאחר שסבב בין כל בני התמותה ושאל, לא נמצא איש שידע לשמה או היכן היא נמצאת. איש לא פגש בה לפני כן ואף לא אחר כך. נֵאַסְרִי הוא קרא לה, אלת האמונה של סום.
כל הזכויות שמורות
