אור חדש זורח מעלטה חשוכה

אור חדש זורח מעלטה חשוכה / מוטי לקסמן, יח בתשרי תשע"ב

עלטת הלילה הגדולה כיסתה אט-אט את ההר המיוער.

השמש הקדמונית הגדולה נעה מערבה, צבעה הלך והאדים.

הנקבה ישבה לא רחוק מפתח מהמערה אשר על הר הכרמל, לרגלי אלון קדום.

פניה עקבו אחר השמש הנוטה לעבר הים הגדול.

בחיקה היה גור, פיו היה צמוד לְפטמה שלה, הוא ינק.

אט-אט, נעצמו עיניו.

שפתיו נטשו את הפטמה, הוא נרדם.

היא הניחה אותו בזהירות על מצע זרדים מחופה בקש, בתוך המערה ליד אחד מקירותיה.

היא חזרה להתבונן בשמש האוספת את קרני האור שלה, אל תוך הים הגדול.

ראשה פנה שוב, כרגיל, לעבר הגור כדי לראות אם הוא אכן ישן במנוחה.

מבטה קפא: מעיני הגור העצומות זרח אור רך.

היא התקרבה אליו, שפתיו היו שוב פסוקות.

פסיקת שפתי הגור לא היתה מוכרת לה, זו לא הייתה הפסיקה הרגילה של קדם יניקה.

בכל-אופן, הנקבה קרבה פטמה אחת לפיו, הגור לא ינק.

עיניו העצומות המשיכו להפיץ אור זך.

משהו לא רגיל, משהו חדש.

התרגשות לא מוכרת עוררה זרמים בגופה.

היא חיכתה במתח לזכר שיחזור עם לקט הפירות מאיסוף היום.

שפתי הגור היו פסוקות, אור זרח מעיניו.

הנקבה הסתובבה חסרת מנוחה מהמערה החוצה וחוזר חלילה.

לקראת רדת החשכה, הגיע הזכר עם שלל האיסוף.

עוד לפני שהוא הספיק להניח את שלל האיסוף במקום, הנקבה החלה למשוך אותו אל הגור.

הזכר לא הבין, נהם, אבל לא התנגד.

שניהם עמדו והביטו בשפתיים הפסוקות לצדדים, ובעיניים המפיקות אור זך ועדין.

לא מוכר.

שקט.

מעורר התרגשות לא מוכרת.

בלי שחשו בכך, גם שפתיהם נפסקו קלות לצדדים, עיניהם החלו לזרוח, גופם נעשה רך וענוג.

החיוך האנושי נולד.