270... ויותר...

60... 70... הרוח החלה נושבת על פני בליטוף חד, מסיטה את השער אחורנית, מעיפה את הדמעות. 80... 90... זהו, היציאה מהעיר אל הכביש הפתוח הופיע קילומטרים אחדים לפני. 100... 120... הרגשתי איך רגלי מתהדקות סביב האופנוע, גבי רוחן קדימה יותר ויותר ועיני מצטמצמות בעוד הרוח מקפיאה את הדם שבגופי. 140... 160... בקושי יכולתי להביט על הכביש שמסביבי, הערפל המתמשך הפך הכול לגוש אפרפר. 170... 175... הכרתי את הכביש הזה טוב יותר מאת עצמי, לא היה קשה לנסוע בו מבלי לראות דבר. 180... 185... עוד רגע מגיעים לסיבוב ואז... הכול השתתק, הרוח, המכוניות, הגשם, הפחד. 190... 200... לא נותרו עוד פניות רק ישר, ישר עד לקצה.

הדבר הכי קשה כשבורחים הוא הידיעה שמשהו נשאר מאחור. חיים שלמים שחייתה ובנית לא מתמוגגים באוויר, כמו הכביש בערפל, הם מטשטשים באופק האפור עד שלא ניתן לדעת שהם שם, ובכל זאת אתה יודע, כי עם הם לא היו גם אתה לא הייתה כאן.

סירנת משטרה נשמעה מאת מאחורי, כנראה שעברתי אקדח מהירות... 220...240... זה לא משנה, דלק יש לי מספיק, 250... 253... יש פניה חדה שמאלה ממש עוד שנייה, הטיתי את גופי הצידה מרפקי כמעת מתחכך באספלט הקפוא, הסירנה נשמעה מרחוק, ממשיכה ישר בלי ברירה.

כל פעם בה ברחתי הייתה לי מטרה, היה בי דחף, צורך לצאת שוב לכביש, לשקט, לחלום. הרוח נשבה מדרום גוררת אותי צפונה, לשבור עוד שיא מהירות, לחצות עוד גבול לחירות, להמשיך הלאה לחיים אחרים. הייתי סוג של נוודית, לא יכולתי להישאר זמן רב במקום אחד, כי תמיד כשעליתי לכביש והידקתי את ידי חזק סביב הגז, הרוח הייתה קוראת לי לצאת שוב לדרכי העולם.

יללה של סופה נשמעה מתוך הלילה, צוחקת בפני לאן תפני עכשיו. תהיתי עם הם כבר יודעים שעזבתי, בכל זאת נשלחתי רק לקנות חלב. 260... פתאום כבר לא ידעתי את הדרך חזרה, אבדתי את הכיוון בתוך הסופה. מעולם לא נסעתי מהר כל כך ובאופן אירוני מעולם גם לא הרגשתי כבולה יותר. היה בי דחף חדש, לעצור, לחזור, ועדיין המשכתי קדימה.

צללים חדשים הופיעו מתוך הערפל, דמויות שלא ראיתי מעולם, מרקדות וצוחקות אל תוך אורות הפנסים המובילים חזרה העירה. ניסיתי לצרוח עליהם אך קולי נבלע עם הרוח הקדמית, אוזני כמאת החרישו לצווחתה הצרה והיא לא נתנה לי לדבר.

נהגתי כמו מטורפת אל תוך הלילה, המוח רוצה להאט אך הגוף רק מאיץ עם הזמן, 270... כבר מזמן לא יכולתי לראות בברור אך עכשיו לא ראיתי בכלל. לא ידעתי איפה אני, הרגשתי את היד לוחצת חזק על הגז... עד הסוף... ועוד טיפה. כבר לא ידעתי באיזו מהירות נסעתי. רציתי לעצור, לפנות, לחזור. אבל כבר לא הייתה לי שליטה. לא שמעתי דבר מעבר ליללה ועיני נסגרו לחלוטין. הכול כאילו קפא כמו שהיה, כל נים בגופי נשאר במקומו, אפילו רגשותיי לא השתנו יותר הם חדלו.

הרגשתי צניחה, הרגשתי צינה, הרגשתי. הרפיתי מאת מהגז אך לא הרגשתי האטה, גם כשניסיתי לבלום דבר לא קרה, ואני ידעתי שהגעתי לקצה, לי לא הייתה דרך חזרה.

כל הזכויות שמורות