בד"כ לסיפורים יש סוף טוב אבל זה לא כולל את הסיפורים האמיתיים. בסיפור שלנו אין סוף טוב,אז אם אתם מתכננים לקרוא עד הסוף תדעו-שלמרות שאומרים שבסוף יהיה טוב,זה לא המקרה בו אנו דנים.
הסיפור שלנו מתחיל לפני שנתיים, שם דניאל(שם בדויי) היה סטודנט לשנה ראשונה באוניברסיטת בר-אילן.
חיי הסטודנטים בארץ הם ממש לא כמו שמראים לכם בסרטים אמריקאים, שם כולם עוברים לגור במעונות, משתכרים כל שני וחמישי ומביאים לחדר פצצות מהסרטים.
אצל דניאל, הכל היה קצת אחרת.
הוא גר באשדוד,אז הוא החליט שהוא לא צריך מעונות ונסע כל יום לאוניברסיטה על קו 350 הידוע לשמצה, כשרק זה חוויה בפני עצמה. אני לא אספר לכם איזו הרגשה זו לנסוע כל בוקר באוטובוס מלא חרדים,שהבנות מורשות לעלות ולשבת רק מאחורה, כשכל הגברים שלידך לא יודעים על פלאי הדאודורנט, וכל נער לא משלם ומבקש מכל היושבים באוטובוס שינקב עליו והוא יחזיר לו כסף-כי ככה זה יצא לו יותר זול.
לדניאל זה לא הפריע. דניאל אהב את הנסיעות באוטובוס, את הפקקים על הבוקר, את הצפירות של המכוניות שצופרים לנהגים סקרנים אחרי שצפו בתאונה, את הנהג המסכן שלא יכול לשים מוסיקה באוטובוס בגלל שאגד הגיעה להסדר עם הדתיים שבאוטובוס הזה לא תושמע שום מנגינה חוץ מהצליל של כפתור ה"עצור" כשמגיעים לתחנות.
הוא גם התרגל לריח שלהם,וכבר לא הפריע לו הנערים שישבו מהצד כל הזמן ועשו לו פרצופים בגלל שהוא לא "פינגוויון".
דניאל, שלא כמו חבריו, אהב את לימודיו באוניברסיטה, והשקיע בהם את מלוא כוחו. הוא למד שעות על גבי שעות בספריה,לבד, כשידע שציון עובר הוא לא מספיק בשבילו.
לדניאל לא היו ממש חיי חברה. הוא היה בן-אדם סגור ומופנם ,עם חוש קצב מפותח ביותר, ולמרות שלמד משפטים, היה בטוח שיום אחד יפרוץ עם אחת מהיצירות שהיה כותב למגירה.
יום אחד, באמצע השנה הראשונה ללימודיו, דניאל נתקל בספרייה בבחורה שישבה ולמדה בספריה. הוא לא יכל לתאר את מה שעבר לו בתוך הגוף אבל זרם של חום עבר בפניו. הלב שלו לא הצליח לשלוט על עצמו ודפיקותיו כאילו נשמעו עד קצה המסדרון. דניאל חש מבולבל ומופתע, כי פעם שמע על ההרגשה הזו מאנשים, אך לא האמין יותר מדיי לשמועות ובטח שלא לאנשים.
בכל זאת הוא הצליח איכשהו להתאפס על עצמו.
הוא בחן את הבחורה מכף רגל ועד ראש. היא התלבשה יפה,הייתה לה חולצה צהובה, אבל לא מהצהוב הצועק, אני עיוור צבעים, אבל אני בטוח שאתם מבינים באיזו צבע היתה החולצה.וג'ינס צמוד. לרגליה היו נעלי ספורט(מה שנתן לה נקודות זכות רבות אצל דניאל-הוא פשוט לא סבל נעלי בובה),והיא נראתה כמתקשה לפתור את התרגילים במתמטיקה שהיו מונחים מתחת לאפה.
דניאל אזר אומץ וניגש אליה"את אולי צריכה עזרה" שאל אותה,ושוב הרגיש את ההד מהקיר של דפיקות לבו.
"לא,אני מסתדרת" ענתה הבחורה במין גאווה טיפשית. דניאל מצא עצמו עומד נבוך,ובלית ברירה הסתובב והמשיך לשבת וללמוד למבחן דיני עסקים שהיה שקוע בו עד לפני זה.
כאשר הוא עלה לאוטובוס בדרך חזרה הביתה שעתיים לפני הזמן כי הרגיש שלא יכול להתרכז,הוא הרגיש הרגשה כ"כ גדולה של פספוס,שאפילו לא שם לב שבגלל שאין מקומות ישיבה מקדימה,הוא הולך ומתיישב מאחור,ליד בחורה. וליד איזו בחורה הוא התיישב אתם שואלים?
ליד הבת של הרב קירשנוויצג,באותו זמן הרב הראשי של מחוז מרכז,שהיה גם מוהל בזמנו, אבל כשאמרו לו שאפשר לעשות יותר כסף כרב הוא עשה הסמכה והוכשר לרב. מפה לשם העניינים התגלגלו, הבת עשתה לו מבטים, ה"פינגווינים" לא האמינו שרבקה,הבת של הרב,ממשיכה לפתות אותו,והעניינים התגלגלו משם.
בסוף הערב הוא לקח את המספר של רבקה, הוא כבר צולם על ידי כמה מהאברכים, ותמונתו נשלחה לרב על מנת שיתן את האישור ל"שידוך". דניאל חזר הביתה מבולבל וזרק את התיק איתו הלך לאוניברסיטה לפינה.
תוך יומיים נקבעה החתונה,ודניאל, שהיה בחור ביישן, לא הצליח להגיד לבת הרב לא.
אחרי שהם נישאו דניאל החל לדבוק בתורה,וגם אותו הכשירו לרב.
לאחר תקופה מסוימת דניאל הצליח מאוד בתורה,והרבה אנשים ייחסו לו גדולות. הם אמרו ששיחה עם דניאל יכולה להביא לישועה,פרנסה,כלכלה וזיווג טוב.
דניאל היה מקבל קהל,ונותן להם את הברכה שלו- בדרך-כלל היו אלו נשים שלא נישאו שבאו לבקש את ברכתו.
יום אחד באה אל דניאל בחורה,עם חולצה צהובה,אבל לא מהצהוב הצועק,ושוב, אני עיוור צבעים, אבל אני בטוח שאתם מבינים באיזו צבע היתה החולצה.וג'ינס צמוד. לרגליה היו נעלי ספורט(מה שנתן לה נקודות זכות רבות אצל דניאל-הוא פשוט לא סבל נעלי בובה),והיא נראתה כאובדת עצות.
"במה אוכל לעזור לך" שאל דניאל את האישה.
- "הרב דניאל,אני שמעתי עליך הרבה סיפורים אבל איבדתי תקווה מזמן. אני פגשתי פעם,לפני כמה שנים בחור באוניברסיטה, והתאהבתי בו ממבט ראשון. הקירות רעדו כששמעו את דפיקות הלב שלי ואני הרגשתי את הראש שלי הולך ומסתחרר. כשהוא התקרב אליי וביקש עזרה הוא לא ידע ששמתי לו פתק בתיק עם כל הפרטים עליי,כולל מספר טלפון, בתקווה שיתקשר. עברו כבר 10 שנים ומאז לא שמעתי ממנו כלום. האם תוכל לעזור לי למצוא את אהוב ליבי?"
כאן ראשו של הרב דניאל החל להסתחרר.
הוא נזכר בפעם הראשונה איפה ראה חולצה צהובה כזו,ג'ינס צמוד כזה,והוא החל לבכות.
הוא החליט שיספר לה מה עלה בגורלו של אותו סטודנט באוניברסיטה. הוא סיפר לה שזה הוא הסטודנט שלא הצליח לממש איתה את האהבה שלהם,שהוא זרק את התיק בבית ובכלל שכח אותו, ושכשענתה לו שלא רוצה עזרה,הוא הבין שזה סירוב.
הבחורה היתה בשוק. דניאל חיבק אותה ואף נשק לה,והיא ברחה ממנו ודחפה אותו הצידה
"הרב דניאל,זו לא התנהגות הולמת" היא זעקה,כשהאף שלה מריח את ריח הזיעה שלו.
"אבל אהובתי" המשיך הרב דניאל להגיד,אני סיפרתי לך את כל האמת. זה אני אותו סטודנט שחיפשת כל הזמן הזה.
באותו רגע הוציא הבחורה מכשיר הקלטה,ורגע לפני שהרב דניאל הבין מה בכלל קורה,היא הציגה את עצמה ככתבת חדשות שכרגע מצאה את הסיפור הכי טוב בעיר.
הרב דניאל היה בשוק.
אחרי כמה זמן, הרב דניאל נשלח לכלא,הכתבת הפכה למפורסמת ובזה ידידיי מסתיים הסיפור.
מה מוסר ההשכל אתם שואלים?
יש שיגידו לא להיות חמור קופץ בראש, יש שיגידו שהאהבה יכולה לעוור את האנשים הרואים שש על שש ויש שיגידו לא להתחתן אחריי יומיים ואני אומר- אל תתחיל עם בחורה שאתה לא סגור מה צבע החולצה שלה......
