זוכר הברית

זוכר הברית.

לפני מעשה הבריאה וגם לפני כל הכאוס שהיה שרוי בו היקום, אומרים היתה, מלפני ומלפנים, הארץ מאוכלסת ביצורים שונים ומשונים ואפילו בני אדם ניהלו חיים על פני האדמה ואולי גם הגיעו לרמה טכנולוגית גבוהה יותר מהרמה שאליה הגענו אנו עד למאה העשרים ואחד. ואז הוא הגיע בהפתעה גמורה, 'המפץ הגדול', אולי נבע הדבר ממלחמה לא קונבנציונלית ואולי כמו שהדבר מאוד סביר שזה בא מגל צונמי ענק ששטף את כל העולם ולא השאיר נפש חיה על פני האדמה וכל הכדור הפך לעיסה אחת של בוץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו. לאחר המפץ הגדול הארץ חרבה ונכחדה כל נפש חיה מעל פני האדמה ובחודש הזה שלאחר החגים קראנו את פרשת בראשית, חווינו מחדש את בריאת העולם ושוב החל הכל מבראשית . התחלחלנו לנוכח התוהו ובוהו ששרר, חשנו את סמיכות החושך שהזדחל ועטף את כל פני התהום, וכמובן לא ידענו להבדיל בין מים למים שבתוך עיסת הבוץ שעטפה את היקום שכולו תערובת של אדמה ומים, אש ועשן סמיך. וזהו ככל הנראה ה 'תוהו ובוהו' שבפתיח לבריאת העולם. ומתוך הדכדוך והתחושות הכבדות של הלא נודע העוטף סביב, מתוך המדמנה הדביקה של מוות וזפת שחור משחור, הופיעה כמטאור ממעמקי חור שחור אין סופי, אותה רוח אלוהים המרחפת בנגוהות של אור מעל פני המים, כענן המפיח ומאציל חיים באויר בים וביבשה, והאלוהים הפריד בין המים ליבשה, הציב את המאורות ברקיע, את השמש להציף מקרניה ולהפיח אויר חיים   ואת הירח והכוכבים הממלאים בזיו קרני הכסף את הלילה.

בהבל פי האלוהים התפוגג התוהו וגם הבוהו לנגד עיננו. המים גאו בזעף ובקצף מעל פני הכאוס והופצו בגלים גלים לארבע רוחות השמיים, כל האגמים, הימות, הימים והאוקינוסים הושבו למקומם, נחשפה היבשה וזרמו המים בנחלים ובנהרות . ובהשתאות חזינו בצמיחת הדשא, בפריחה הססגונית ובעצים עמוסי הפרי. המשכנו לצפות במעשה הבריאה, כשהאלוהים הפיח חיים בכל הסובב ,מילא את הימים בדגים שונים ומשונים, גם גדולים וגם קטנים ובכל הצבעים. והיבשה מלאה בחיית השדה והאלוהים ציווה, פרו ורבו ומלאו את הארץ.  ולאחר שמעשה הבריאה הושלם הגיע יום השישי שבו ראינו את גולם העפר שהאלוהים הפיח נשמה באפו ונוצרו האדם ואשת חיכו, חווה, שהיא אם כל חי. שכל הווייתה כאשה החווה את החיים  וממצה מהם את המיטב. והאלוהים ציווה לאדם וחווה, פרו ורבו וכיבשו את הארץ. לאחר החטא הראשון באכילה מהפרי האסור, גורשו אדם וחווה אל מחוץ גן העדן  'וישכון מקדם', כנראה התיישבו מזרחה לגן העדן מעבר לפרת והחידקל.

אלפיים שנה חלפו מבריאת העולם והאלוהים שקל להחריב את היצירה, ואת כול החיים על פני האדמה להשמיד, על כי השחית האדם את מידותיו. אך משנולד נוח שהיה צדיק בדורו, חכך האלוהים בדעתו והחליט שהוא ובני ביתו ימשיכו את השושלת ואת שאר בני האדם להעביר מהעולם.

את התיבה בנה נוח במשך מאה שנים וזאת מהסיבה שהאלוהים קיווה שבני האדם ינצלו את הזמן הארוך שניתן להם וישנו את דרכם הנלוזה. והאלוהים יוכל להאנח אנחת רווחה ובשמחה יבטל את רוע הגזרה. אך בתום מאה שנים כשסיים נח את בניית התיבה, צחקו בני האדם לנח ולתיבתו ולא שעו לאזהרות האלוהים.

השמים קדרו ועננים כהים כיסו את פני השמש ומטפטוף קל הפך הגשם לשוטף שלא פסק ארבעים יום וארבעים לילה ובמקביל, פרצו מיי התהום על פני האדמה והרי הגעש בעבעו והלבה הלוהטת פרצה אל תוך המים הגועשים קרקעית הים נבקעה והארץ רעדה, המים גאו וגלי צונמי שטפו את כל היקום ונכחד כליל כל החי למין עוף השמים ועד לחיית השדה וכל בני האדם הושמדו, ורק נח ובני ביתו וכל החי הנכנס לתיבה שרדו.

במשך כל ארבעים  הימים ישב נח במפלס העליון של התיבה והקשיב לקולות גשמי הזעף המתדפקים וסחרחורת תקפה אותו מרוב הטלטלות  שגרמו הגלים הזועפים.

ורוחו של נח סרה מעליו ולא מצא מנוח לגופו. קם ממקומו והחל מודד בצעדיו את אורכה של התיבה, עוצם ופוקח את עיניו לסרוגין כולו אחוז בשרעפים. לפתע, כמו נתעורר אל תוך חלום בלהות. מאה שנים עסוק היה בבנית התיבה ולאכלס אותה בכל בעלי החיים, כפי שציווה עליו האלוהים. עתה, משנטלטלה התיבה על פני המים הבין לפתע את גודל האסון, עצר מהילוכו, הליט פניו בשתי ידיו ורק מילה אחת נמלטה מפיו.   

 למה?

והאלוהים צופה בו ולראשונה עוברת בו חרטה על מעשהו הנמהר, אולי היה אפשר לנהוג אחרת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

לאחר שווידא נח שמפלס המים יורד והשמש יצאה מנדנה וקרניה נשתלחו אל תוך התיבה מבין השלבים של הצוהר. פתח את הצוהר וראה את הקשת שהופיעה בשמיים ורוח אלוהים קוראת אליו ואומרת.

 וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עולם

וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.

ולנו לא נותר אלא לשאת מבט אל הקשת בענן ולקוות שהוא אכן , זוכר את הברית.