הרעש סביב היה בלתי מוכר, החום שאפף אותו היה משכר, הוא אהב לשכב כך עטוף
ומכורבל כמו ברחם אמו. הוא אהב לעצום את העניים ולחלום על הדרך הארוכה שעבר ועל מה
שעוד מצפה לו.
אך הוא לא יכול עוד משהוא מציק לו, מפריע לחלומותיו התמימים. הו, מה חפץ
לקרא לה. כבר שעות שלא התקרבה אליו, ריחה נמוג והוא חשק בגופה הענוג בחזה הרך
והחמים, שוב הרגיש הזדקרות וחמימות קלה בין רגליו. הוא היה זקוק לה.
"אולי שחכה אותי? אולי יש לה מישהו אחר?"
פיו נפער לצעקה אך בו בזמן היא דחפה אל פיו את הבקבוק.
"הי מה קורא" שאלה מחייכת " מה עם מעט שתייה?" הנוזל נישפך אל גרונו הוא נחנק והחל לוגם בחשק
רב, כל מציצה הניבה שכרון חושים. הוא הביט אל פניה היפות. עיניה הגדולות והאוהבות
מילאו את כל ישותו. ראשו הסתחרר, ולא לפני שהבטיח לעצמו שבפעם הבאה הוא לא יסתפק
בבקבוק שתיה בלבד. הוא ילך על כל הקופה
הוא ישיג את זרועותיה. אט אט פסק כאב הבטן. והוא נירדם.
" אני שיכור" חלם, רואה עצמו יושב על יד שולחן בבר. המוסיקה
מנגנת ורקדניות מקפצות על הבר . בקבוק
השתייה מונח לפניו ובידו סיגר. קולות השיכורים קדחו והעכירו את רוחו הוא לא
מצא בם עניין.
"אני לא מצליח לעקוב אחריה , לאן היא נעלמה?" שאל עצמו, מניד
בראשו למלצר.
אהבתו הייתה צרובה על ליבו, היא נתנה לו את קיומו. כל ימיהם הוא שמע את
ליבה דופק לצדו. הוא נשם את ריחה ריח המתוק שאף אל קרבו את הסיגר, ונעמד בעצלתיים.
בתנועת שכרון קלה שלף את ארנקו פתח אותו באיטיות.
מוזר, לא הייתה אפילו תמונה אחת בארנק. הוא חש אכזבה רבה, אילו רק יכול היה
לזהות את פניה, הרהר.
"אדם מה הוא?" שאל את עצמו "90 אחוז חוש ראייה, 10 אחוז כל
יתר החושים" הוא לא מצליח לזכור את פניה וכל חושיו לא מסייעים לו למצוא
אותה.
באיטיות הוציא שטר של כסף הניחו על השולחן, כיבה את הסיגר, ובשמאלו לפת אחת
את מעילו ובימינו את בקבוקו היקר ויצא
החוצה.
ריח הגלים עלה באפו הלילה היה אפל אורות בתי הקפה נצצו למרחוק. לא כך יראו
חייו יש בוודאי משהוא אחר.
הוא דשדש ברגליו ועלה על המזח. ספינות הדייגים מלאו תנועה, הדייגים עמלו
באישון לילה. בתנועת שיכורים הביא את הבקבוק לפיו ולגם עד הטיפה האחרונה.
בתנועה חיבוק קרבו צמוד אל גופו כאילו הוא הדבר היציב ביותר בחייו הוא שאב ממנו את בטחונו
העצמי ומאן להיפרד.
שוב שברו הגעגועים לשערה המלטף, לריח גופה החם את לבבו, אך משהוא חזק יותר
משך אותו הלאה אל עבר הלא נודע.
"או מה זה פה?" הבניין היפה הקסים אותו. החלונות הגדולים, הצורה
הגאומטרית של המבנה, המדשאות הירוקות, הספסלים
הפזורים מסביב עוררו את סקרנותו. הוא ניכנס פנימה עם העוברים ושבים. עניו פקוחות
לרווחה. הקירות ניסו לספר לו את
שלא יכול להבין, בתמונות ובכתוביות. הוא ראה בחורות ובחורים צעירים נושאים תיקים על
גב. בחלקם יושבים בכיתות בחלקם חוקרים
במעבדות. הוא התיישב באחד הכיסאות מבלי שיבחינו בו והחריש. קול המרצה נישמע
כחלילים באזניו, הוא לפט את בקבוקו ונירדם.
שוב חש בהזדקרות ובלחלוחית בין רגליו. הוא פקח את עיניו, אור השמש מילא את
החדר בחדוות ילדות. ברקע נשמעו צהלולי ילדים.
"או אולי צהלולי חיילים הפוסעים אל הקרב באישון ליל?"
היא רכנה מעליו כשהיא פושטת בגדיו ומעשה היטב את גופו הנוקשה.
"הי , הי, הייי"
מצאתי! מצאתי אותה!
החל צוחק בשמחה שהתחלפה מיד בבכי
"וועה וועה ..." הי מה היא עושה? רגע,"וועה ... וועה..." קרררר לי," וועה... וועה..." אני רע...ב, כואבת לי הב...טן, "וועה...
ועעה..." למה היא לא מבינה ?"
"א מ א! תינוקי שלי
תגיד אי מא."
"וועהה! את לא מבינה!!
"וועה..." היכן היית?
ואהה!?
"חמודי, לא לבכות תינוק יפה
שלי, אמא פה, אמא תמיד תהייה לצדך, אמא
הכינה אבמטייה".
"וועה וועה" אני לא רוצה
אמבטיה, אני רוצה בקבוק ! אני רעב, אני רוצה בקבוק! בקבוקי... "וועה
עהה"
"ש..ש...ש... חמודי" היא חיבקה אותו בידיה הרכות נשמתה חלפה על
פני כשהצמידה אותו אל חזה, אפו התמלא בריח
הבל פיה המוכר והרגשת ביטחון הציפה את ישותו.
"הנה אמא תקלח אותך, המים
נעימים, אחר כך תקבל אוכל , בקבוקי".
"הי הי הי " אני רואה
אותה, "מה, מה" אז קוראים לה
אמא, איזה יופי אני יודע איך קוראים לה "ממ.. מה"
אולי אני יכול לראות אותה, ניראה, מצמוץ
"ממה" אני פותח עניים האור מפריע ליש מצמוץ קטן והינה היא פנים, אף קטן מצח עגול, שפתיים עבות ורכות
מסביב יש לה שער בהיר ארוך.
"מה מם ררררר" אני יכול
לתפוס לה את אותו הופ חזק זה כמו חבל כן כמו זה שהיה לי בבטן, הוא לפט את השיער
בידו הקטנה ועל פניו הופיע מבט של חיוך.
יופי מתוק זה מים שי אוהב מים?"
"ש.. מ..מה" קוראים לי שי אמא?
הי, רגע, נעים לי פה במים , זה בכלל לא רע, כבר שחכתי מהבקבוק!"
סוף
@כל הזכויות שמורות לכותבת
