"שלום,
קוראים לי אילן
דלויה, ואני
שוקל לעשות מנוי"
אמרתי לפקידת הקבלה
החייכנית
ברקע
התנגנה לה מוזיקת פופ קיטשית משנות ה 80,
והמוני
מסכים הקרינו תמונות שונות.
"נהדר!"
היא קראה "מר
דלויה, אני
אקרא לאחד המאמנים שיעשה לך סיור"
היא ניגשה למיקרופון
שעמד לידה וכרזה מבלי להפסיק לחייך "מאמן
לעמדה לסיור ,
מאמן
לעמדה לסיור"
מבטם
של חלק האנשים בחדר הענק הופנה אליי,
זה היה
מבט שמח ומסופק,
עם קצת
עליונות,
השתדלתי
לשפר את המראה כדי לא שלא יראו שנים של
הזנחה.
בזמן
שהמתנתי,
חשבתי
האם ההחלטה לעשות משהו עם עצמי,
לבוא
ולהתאמן, היא
החלטה של אומץ להתמודד ולתקן את המצב,
או של
כניעה לעולם שאומר לך מה הבעיה שלך וגם
כופה עלייך את הדרך שלו לפתור אותה.
לבסוף
ניגש לעמדה בחור צעיר,
עם שיער
קצוץ וחיוך של מיליון דולר
"כן,
מי המדוכא
שצריך עזרה פה?”
"אני
צריך עזרה"
עניתי
מתוך אינסטינקט וישר התחרטתי על הניסוח
"כלומר
אני שוקל לעשות מנוי,
אילן
דלויה"
הושטתי
את ידי ללחיצה והשתדלתי לעשות שריר כדי
שלא ירגיש את חוסר הביטחון שלי
"אתה
יודע למה אני מאושר,
דלויה?”
שם את
ידו על כתפי ומשך אותי לתוך אולם גדול,
מתעלם
מלחיצת היד
"למה?”
שאלתי
"כי
אני יודע שאחרי כמה דקות איתי,
גם אתה
תהיה, וגם
כי אני יודע שאתה תעשה מנוי שנתי ותעזור
לי לעשות את היומית שלי"
קרץ לי
זה
היה רמז עבה לחוצפה ישראלית שתעשה מכירה
בכל מחיר,
אבל לא
הייתה לי ממש זכות לכעוס על זה,
בפנים
כבר נכנעתי והחלטתי לעשות מנוי,
וכל הסיור
הזה היה רק בשביל לשכנע את עצמי שההחלטה
טובה.
"אני
מתכוון, אתה
קולט הריבועים האלה” הצביע עליהם "אתה
יודע איך אתה משיג כאלה?”
"איך?”
שאלתי
אני
אגיד לך בדיוק איך,
התוכנית
המשולבת שאנחנו נבנה לך,
כוללת
אומדן של יכולות הבסיס שלך,
נקודות
החולשה שלך וביצוע התאמה אישית לפי התוצאות
הרצויות, זו
שיטה שלא יכולה להיכשל...”
מבטי
נמשך בטבעיות לפניו.
הרגשתי
כמו רופא שיניים,
אבל לא
יכולתי להתעלם.
הפסקתי
להקשיב למילים שלו,
והסתכלתי
על החיוך שלו,
הוא היה
רחב ועם קלאסה,
כמו חיוך
שהתלבש בבגדים של דולצ'ה
וגאבנה.
השיניים
מעוצבות באופן מושלם,
ללא ספק
אחרי הלבנה,
מסודרות
ישר כמו קוביות טטריס במשחק ששבר את תוצאת
הניקוד הגבוה.
“...הפרדה
במלתחות,
בגלל
בעיית מציצים” השלים איזשהו משפט שלא
ידעתי את משמעותו כי לא הקשבתי
"כן,
באמת
נשמע מושלם"
"נו?
ואתה עוד
מקשיב לי ומסתכל פה על מתקנים או שאתה
שואל איפה לחתום?”
"אמממ..
שואל
איפה לחתום?”
"מה
אתה שואל אותי?
לך תשאל
את פקידת הקבלה"
צחקק
וטפח על שכמי,
כמעט
קובר אותי בתוך ברצפה
"תזכור
דלויה... פה
אנחנו מנפחים לך גם את הגוף וגם את הראש".
הלכתי
לפקידה הקבלה "שלום
לך שוב, החלטתי
לעשות מנוי"
"מעולה,
לאיזו
תקופה!”
"שנתי"
אמרתי
לה "אם
כבר אז כבר"
"אחלה!”
היא
התחילה למלא טפסים ונתנה לי לחתום בסוף.
ניסיתי
לקרוא את כל ההתניות השונות,
האישורים,
כללי
האימון, אבל
איבדתי ריכוז מאד מהר.
חשבתי
שאני גם אמור להחתים אותה על איזה טופס
שמבטיח שאני אהיה מרוצה מהתוצאות,
אבל עם
אוצר המילים שלה שכלל בעיקר מילות חיזוק
שמחות, וחיוך
של בלונדינית,
חששתי
שהמוח שלה יתפוצץ על כל עמדת המזכירות
מהבלבול שזה יצור,
ולא הייתה
לי חולצה להחלפה.
"עותק
אחד לך, אחד
לי, ואחד
להנהלת חשבונות"
אמרה
"אתה
מוזמן לבוא בהקדם עם כל האישורים
הנדרשים”
"שלום,
באתי
להתאמן"
חזרתי
למחרת
"הבאת
את האישורים הרפואיים?”
שאלה
המזכירה
כן,
לא הבנתי
למה רופא משפחה כבר לא מספיק היום?”
"מצטערת
זה חייב להיות רופא מומחה"
היא
התכופפה אליי ולחשה "היה
לנו בזמן האחרון כל מיני זיופים של רופאי
משפחה"
מסרתי
לה את האישורים.
"יופי!”
היא אמרה
"ואתה
גם מקבל מגבת מעוצבת שלנו כמתנת הצטרפות"
"מגבת
זאת מתנת ההצטרפות שלי?”
שאלתי
מאוכזב
"מצטערת
כל המתנות השוות נגמרו,
זה מעודפים
של מתנות מלפני הרבה זמן"
"נהדר”
מה לעזאזל אני אעשה עם מגבת במקום הזה?
היא
הפעילה את הכריזה "מאמן
לעמדה לשיעור,
מאמן
לעמדה לשיעור"
ראיתי
את המדריך מאתמול מגיע לעמדה מתנשף.
"כן
אני פנוי,
מה...”
הוא ראה
אותי "אה
דלויה, זה
אתה" הוא
היה מאוכזב לראות אותי,
המכירה
הישנה שלא יכולה להועיל לו בכלום,
אבל הוא
עבד קשה מאד כדי לא להוריד את החיוך
כן,
באתי
לשיעור הראשון שלי"
"
מצויין,
מעולה
כן כן, אז
זה התפקיד של מאמני המשטח,
ואני
בטוח שתיכף אההה יקראו לאחד..”
הוא פנה
למזכירה "אתם
חייבם לשנות את הכריזה עם סיור ושיעור,
זה נשמע
אותו דבר ואני סתם מגיע לעמדה כל פעם"
"נהדר!
כמובן!”
היא ענתה
לו וכרזה ""מאמן
לעמדה לשיעור,
לא לסיור,
לשיעור"
"דרך
אגב רציתי לשאול...”
"למאמן
המשטח דלויה,
מאמן
המשטח...”
הוא הצביע
לבחור שנע לכיווני לפני שברח.
"שלום,
אני מאמן
משטח ואני אעשה לך סיור ואכיר לך את
המתקנים"
אמר
היה
לו חיוך יותר כנה מהבחור הקודם,
חיוך שלא
מנסה למכור לך כלום כי הרי כבר קנית,
וחולצה
עם הכיתוב "חדר
אושר”, שבו
האות א' הוחלפה
באות K,
בהתחכמות
של אנשי פרסום רדודים.
"תני
לי עותק של האישור הפסיכולוגי בבקשה"
הוא פנה
למזכירה
"בכיף!”
ענתה לו
“"כן,
כן,
דיכאון
חוזר, בעיות
שינה, חוסר
מטרה בחיים” אמר בהבנה "באת
למקום הנכון,
כי אם
אתה לא תדאג לאמן את האושר שלך מי כן?”
"אף
אחד חוץ ממני"
שיננתי
את המנטרה
"אז
ברוך הבא לחדר האושר שלנו,
המקום
שמבטיח להחזיר לך את החיוך לפנים!
כי כשאתה
עובר לפי השיטה המנצחת שלנו שנבדקה והוכחה
התוצאות מובטחות!
אבל לפני
שנמשיך אני רוצה לקבל ממך התחייבות"
“"עוד
משהו שאני צריך לחתום עליו?”
שאלתי
"לא,
ההתחייבות
הזאת היא בינך לבין עצמך,
התחייבות
להתמיד באימונים.
גם אם
לפעמים אין לך חשק או כוח,
גם אם
לפעמים אתה רוצה לוותר או לקצר,
אסור לך!
הרי אושר
כמו כל דבר בחיים הוא מאד הפכפך ואם לא
תתמיד ותתאמן תחזור למצב שלך עכשיו בן
רגע. אתה
לא רוצה לחזור למצב שלך,
נכון מר
דלויה?”
"נכון"
אמרתי
"נהדר,
אז אם
תעמוד בהתחייבות שלך להתמיד באימונים,
אני
מבטיח לך שאני אחזיר לך את האושר,
עשינו
עסק?"
"עשינו
עסק" אמרתי,
למרות
ההרגשה שהרגע הפכתי את האושר שלי לבן
ערובה, שיוחזר
לי רק עם אעמוד בהסכם שעליו חתמתי בלי
לקרוא את האותיות הקטנות.
"נהדר,
אז בוא
נראה ביחד את המתקנים הנפלאים שלנו” הוא
הוביל אותי לתוכי האולם הגדול של המכון
"מימין"
הצביע
"יש
לנו אורגזמטרון ענק,
שהיה אגב
המכשיר הראשון שהומצא עבור חדרי אושר
באשר הם"
"איך
זה בדיוק עובד?”
שאלתי
טוב,
אתה יודע
איך אורגזמטרון רגיל עובד?”
ברור,
אתה שם
את זה על הראש ו...”
"בדיוק...”
קטע אותי
" אז
ככה, רק
בגדול....
הבנת?”
קרץ לי
"כן"
שיקרתי
"בהמשך"
הצביע
לעבר קבוצת מסכים גדולים "יש
לנו את עמדת הסרטים – שידור רצוף של סרטים
וסדרות קלאסיות,מהנות,
מרגשות,
מבטיחות
לתת לך נחמה ולעורר בך נוסטלגיה מתוקה”
"הי
מה מקרינים עכשיו?"
צעק לעבר
בחור שמן שבדיוק נחת לתוך אחד הפופים
הזרוקים מול המסכים,
עם קערת
פופקורן ענקית.
"מרתון
רוקי! אנחנו
בדיוק ברוקי 3,
אתה
מצטרף?” שאל
השמן
"אני
עושה פה סיור,
אולי אני
אגיע בזמן לרביעי"
ענה המאמן
"דראגוווווו"
צעקו
אליו חזרה קבוצת האנשים שישבה מול המסך,
מניפים
יד באוויר
"אתה
רואה אותו?”
שאל אותי
מחזיר נפנוף לעבר השמן שנופף לנו "אתה
בכלל יודע באיזה מצב הוא היה כשהוא הגיע
לכאן? בוא
נאמר שלידו את ממש אורגזמה מהלכת של
אורגזמטרון ענק,
אם אתה
מבין למה אני מתכוון"
סיים
בקריצה
הנהנתי
והתמדתי בשקר
"בוא
נמשיך. אתה
רואה את המסכים בפינה הרחוקה שם?
זו עמדת
הפלייסטיישן שלנו,
עם כל
המשחקים שאתה יכול לחשוב עליהם,
וכל
הקונסולות מתוכננות לתת לך לנצח,
לא משנה
איך אתה משחק..”
רציתי
לומר לו משהו על זה שאין טעם לשחק אם אין
מצב להפסיד,
אבל לא
רציתי לשמוע עוד הרצאה על התמדה ומחויבות.
"וממש
ממול, יש
לנו את מכונת
המחמאות" הוא
עצר מולה "אתה
מוכרח לנסות את זה,
שים את היד שלך פה"
שמתי
את היד על פאנל מעוגל,
והמכשיר עשה רעשים
של עיבוד נתונים.
"עכשיו,
תנסה לדבר איתה"
הצביע על המכונה
"מה
להגיד?”
"תגיד
שלום"
"שלום,
אני אילן"
פניתי למכונה
"שלום
אילן, השיער
שלך נראה נהדר היום"
"אההה
תודה...”
"ואתה
כל כך מנומס ואדיב”
"אההה
תודה...”
"ואתה
מאד מתחשב בכבדי השמיעה והאיטיים במחשבה
ולכן חוזר על כל דבר פעמיים"
“חחח,
כן"
צחק המאמן ומשך אותי
משם במהירות "אינטליגנציה
מלאכותית אתה יודע,
זה עוד לא מושלם”
הוא
לקח אותי למרכז האולם ונעצר.
"מר
דלויה, מה
שראית זה רק חלק מהמכשירים.
אנחנו מאמינים
שללקוח צריך להיות חלק בבניית התוכנית
שלו כי הוא מחויב יותר להחלטות של עצמו.אני
רוצה שתסתכל רגע מסביב,
ותבחר מכשיר אחד,
כל מכשיר שתרצה,
ותנסה אותו.
זה יעזור לנו להבין
למה אתה מתחבר יותר,
כדי שנוכל לבנות את
התוכנית המושלמת בשבילך"
התחלתי
להסתובב במקום ולהסתכל על המתקנים הנוצצים.
האושר שלהם נראה
שיטתי ומתוכנן להחריד,
עטוף בהילה של סם
ממכר – כל עוד תשתמש ולא תפסיק,
תרגיש טוב.
דווקא
מתקן אחד שנראה זוועה,
עטוף בשכבת אבק
וחלודה, בלט
בסתמיותו.
"מהו
המתקן הזה?”
שאלתי
"זה?
שאריות ממה שהיה פה
לפני שנפתח חדר האושר.
לבעלים הקודם של
המכון היה חוש נוסטלגי מפותח.
במקום להעביר את
הדבר הזה למוזיאון,
הוא השאיר אתו פה.
זה היה מכשיר להפעלת
מאמץ או מתיחת שרירים או משהו כואב אחר
אם אני לא טועה"
המכשיר
היה בנוי בצורה של ספסל ישיבה שבגבו היו
משקולות מחוברות לשתי כנפיים פרושות עם
ידיות אחיזה.
"איך
משתמשים בו?“
אני
לא יודע, יש
לו ספר הוראות זרוק איפשהו"
"אני
רוצה לנסות אותו"
"אני
לא חושב שכדאי לך"
חייך בביטול "אולי
תנסה את מכונת האלכוהול ללא השפעת הלוואי
שלנו?”
אבל
המוח שלי עבד כמו של ילד קטן,
וככל
שהוא סירב יותר,
ככה רציתי
יותר דווקא את הצעצוע הזה.
"אמרת
לבחור כל אחד שאני רוצה,
זה מה
שבחרתי"
"אוקי
אני הולך לחפש את ספר ההוראות"
הלך מחייך
בחוסר שביעות רצון
החלטתי
לא להמתין להוראות.
התיישבתי
על הספסל ובטבעיות שמתי את ידי על הידיות
שבקצות הכנפיים,
שהרי
ידיות לרוב נועדו לידיים.
ניסיתי
להניע אותן לכיוונים שונים,
והם נענו
לי לבסוף כאשר משכתי אותן אחת כלפי השנייה,
בעודי
מרגיש את התנגדות המשקולות.
משכתי
אותן למרכז הגוף,
ופרשתי
אותן חזרה לצדדים,
ושוב
למרכז הגוף ושוב לצדדים כמו ציפור שמנפנפת
בכנפיה. תהיתי
אם גם היא למדה להשתמש בהם בניסוי וטעייה.
המאמן
חזר והחל מדפדף בספר ,
מסתכל
על התנועות המוזרות שלי בחשדנות "האאאא...
מכשיר
לאימון שרירים,
מפעיל
ומחזק את השריר הדו ראשי שבזרועות ושרירי
החזה, יש
להניע לכיוון פנים הגוף וכלפי חוץ הגוף
במחזורי שימוש קבועים,
רמת המאמץ
נקבעת על ידי כמות המשקולות...”
הוא
המשיך לדפדף אחוז פניקה קלה "ו....
כתוב פה
שאתה חייב לשים מגבת על גב הכיסא כדי
להשתמש במתקן,
אחרת
אסור לך! אתה
חייב מגבת!"
חייך
חיוך ניצחון
עצרתי
את נפנוף הכנפיים,
נתתי בו
מבט עצבני,
הוצאתי
את המגבת שקיבלתי במתנה בהצטרפות,
ושמתי
אותה על הכיסא.
נעניתי
בחיוך תבוסה מצידו.
"אמרת
שרמת המאמץ נקבעת על ידי כמות המשקולת,
מה כתוב
שם לגבי הגברת מאמץ?”
הוא
דיפדף ומצא "יש
להוציא את הפין שבתוך המשקולת ולהעביר
אותו למשקולת נמוכה יותר,
מה שמגדיל
את המשקל וכתוצאה את המאמץ"
חיברתי
עוד משקולות לכנפיים שלי וחזרתי לשבת.
משכתי את שתי הכנפיים
למרכז והפעם ההתנגדות גרמה לי למאמץ
והוצאת זעקה קלה.
השמן וחבריו מעמדת
הסרטים העבירו את מבטם מרוקי שכיסח את
קלאבר לאנג אליי,
ומכונת המחמאות
אמרה "הקולות
שאתה מוציא הן גבריות מאד"
"אוקי,
נהדר אני
שמח שאתה מתנסה...”
חייך
המאמן חיוך השלמה נואש "אז
שנתחיל לבנות תוכנית?”
"תחזור
עוד מעט ונראה מה יהיה"
גנחתי
מבעד למאמץ
למרות
שהכנפיים גרמו לי להרים משקל רב וכבד,
עם כל
מתיחה הרגשתי שאני דווקא משיל משקל ממני.
ההנאה
הכאובה הזאת נעמה לי מאד,
כי ראיתי
במבט המשתאה של מאמן האושר שהוא אינו מבין
את מקורה.
הוא
חזר אליי בדאגה אחרי רבע שעה
"הממ...אז
אתה רוצה אולי לבוא למכונת סרטי הנוסטלגיה
בדיוק מקרינים לאסי בואי הביתה ו...
טוב זה
חשוב לאושר לך...”
אמר
בהססנות
השרירים
שלי כבר מזמן התחילו לכאוב,
אבל זה
היה כאב נהדר.
התחלתי
לחשוד שאני יודע יותר טוב מהמאמן מה טוב
לאושר שלי.
"לא
תודה, נחמד
לי כאן"
"אבל
אתה סתם מבזבז את הזמן שלך על מכשיר הכאב
הזה! ” הוא
איבד את הסבלנות,
הנימוס,
ואפילו
את החיוך הניצחי שלו ”עד שכבר עשית מנוי,
לפחות
תתאמן! הרי
אם אם לא תתאמן לא תקבל את האושר שלך
בחזרה!”
"לא
יודע, האמת
שדי טוב לי ככה"
והוספתי
"חוץ
מזה, כנראה
שאני לא אהיה הראשון שעושה מנוי למשהו
ולא מנצל אותו כמו שצריך"
"אבל
מה עם ההתחייבות להתמיד באימונים?
מה עם
התוכנית?”
שאל
בזעזוע כנה "מה
עם האושר שלך?...”
במערכת
הכריזה נשמע קול חלול מרגש שאמר "מאמן
לעמדה לסיור"
ואיש
הריבועים רץ לעוד מסכן אחד,
כדי למכור
לו מנוי לאושר מסוג שאפשר להכניס לחדר.
"אני
נהנה ממה שאני עושה ברגע זה ממש"
עניתי
תוך כדי נפנוף כנפיים והוספתי "
ואם זה
מפריע לאושר שלי,
אז הוא
יצטרך להסתדר בעצמו"
